שלחנו של אברהם קמז

דנאמן והוי שבועת בטוי והגמ' דנדרים דלא מוקי לה למתני' באמר שבוין לכך משום דמלה דפשיטא דכבר שמעי' לה ממתני' דשבועות וע"ש בהר"ן מיהו הריטב"א שם בחי' בשבועות כ' וז"ל וי"ל דסתם שלא אישן כיון דאי לעולם קאמר הוי ש"ש וא"א לקיים ומסתמא לא נשבע אלא על מה שבידו לקיים ע"ש והוא תימא מה יענה לסוגיא דנדרים ונ"ל דס"ל להריטב"א דיש לחלק בין נדר לשבועה דס"ל נדרי שוא מותרין כס' ר"ת שכ' התוס' שם בשבועות דכ"ט ע"א בד"ה באומר דלא מצינו שאסר הכתוב נדרי שוא ומ"ש התוס' מסוגיא דנדרים משני לה כמ"ש הר"ן בחי' רמאי דקאמר מר הגמ' מי שבקי' ליה היינו ר"ל דלא חל דנדרי שוא הוא וריהטא דלישנא דהש"ס בשבועות נקט ע"ש וא"כ י"ל דלא כתב הריטב"א כיון דאינו יבול לקיים מסתמא וכו' אלא גבי שבועה דמסתמא לא כיוין לעבור אמימרא דרחמנא דש"ש היא אבל בנדר כיון דלא עביד איסורא מסתמא לעולם משמע מיהו הריטב"א שם בדכ"ט אהא דא דאמרי' יאסרו כל פירות שבעולם אם לא ראיתי וכו' כ' לספרים דגרסי כל פירות שבעולם מיירי באומר היום או לזמן קצוב שאפשר לקיים דאל"ה אפילו לא תלה שבועתו באם לא ראיתי הוי ש"ש ולמאי דכתי' לעיל דמסתמא אין דעתו אלא על מה שיכול לקיים אתיא כפשטה וההיא דנודרין להרגין משום דעל דעתם נ נשבע ע"ש ולפי מה ששיערנו בדעתו של הריטב"א מאי ק"ל מנודרין להרגין ועוד דלשי' ר"ת דנדרי שוא מותרין ע"כ ההיא דנודרין להרגין דצ"ל בלבו היום מיירי באוסר מקצת פירות כמ"ש הריטב"א אח"ז וא"כ לתי' הא' שכתב הריטב"א ע"כ דס"ל נדרי שוא אסורי' באופן שדברי הריטב"א צל"ע ובעיקר ד"ז אי סתמא לעולם משמע עיין למרן הב"י סי' רל"ה ולהפרישה סי' רל"ט ולהרשב"א בחי' בפ"ג דשבועות בדכ"ה ולהתוס' בנדרים די"ז אמתני'. דיש נדר בתוך נדר ועיין להריטב"א בחי' בגיטין דל"ה ע"ב מ"ש לחלק בין נדר לשבועה ע"ש שדבריו נגד הסוגיא דנדרים ולה' שמחת יו"ט סי' ב' בהגה אבל אם אמר בלשון עתיד וכו' כ"ד ר"י הביאו הג"א בפ' המדיר דע"א אבל הרא"ש שם כ' בשם ד"ת דאפי' תלאו בדבר שאפשר לקיים הוי נדרי שוא ע"ש ודבריו סתראי למ"ש בסוף נדרים בעובדא דשירקיה טינא ע"ש ועיין להנ"מ דרמ"ח עש"ב והתוס' בפ' המדיר שם כ' דלס"ד אמרי' בהדירה הוא ותלינהו בת"ד לא הוי נדרי שוא כיון דאפשר לקיים התנאי ואפילו באסר כל הפירות ע"ש ונראה דכוונתם דודאי מתני' לא מיירי אלא באסר מין א' כמ"ש מהתוס' אלא דלס"ד אפילו אסרה כל הפירות הדין כן אע"ג דמתני' לא מיירי בהכי ובהכי ניחא מה שהק' מהרש"א בתוס' בד"ה בשלמא והנ"מ שם ע"ש ועיין מה שהק' מהרש"א לשי' ד"ת בתוס' בד"ה שבועת ולה' קול יעקב די"ח ע"ש ולפמ"ש הריטב"א בחי' שם דמיירי באסר פירות לזמן ואפילו דהאיסור עצמו אפשר לקיימו כיון דהתנאי א"א לקיימו הוי נדרי שוא ע"ש ניחא שפיר ולדעת ר"י ק' מסוגיא דנדרים דט"ו דפריך אמתני' דשאני ישן ודחק לאוקומה ע"ש אמאי לא מוקי לה באמר קונם עיני בשינה לעולם אם אעשה דבר פ' ובידו לעשותו וקמ"ל דאפילו דהנדר הוי נדרי שוא כיון דאפשר לקיים התנאי חייל לאפוקי ס' ד"ת:

ג' ד"י נשבע שלא יעשה וכו' כהט"ז דדוקא באמר בשעת השבועה שמפני שהוא אסור נשבע עליו אבל אם נשבע סתם צריך היתר כמו שגנב' כיסי דדין ו' ע"ש וכ"נ עיקר שהרי כ' הר"ן בפ' פותחין אמתני' דפותחין בשבתות וי"ט דאומרים לו אילו נתת אל לבך שאסור להתענות בהם היית נודר ומתירין לו ע"ש וכ"כ הרא"ש שם הרי בנשבע סתם וידע שיש בהם שבתות וי"ט אלא שלא ידע דאסור צריך היתר ולטעמיה אזיל שכ' בפ"ד דנדרים דלא הוי נדרי שגגות אלא מוטעה דעיקר הנדר שלא נתכוון לזה כלל אבל נתכוון לו ולא ידע דאסור צריך היתר וכ"כ הר"מ בפ"ו מה"ש דין י"א ועיין לעיל סי' רט"ו דין ב' איברא דקשה ממ"ש הר"מ בפ"ג מה"ש נשבע שלא יניח תפלין ולא ידע דתפילין מצוה דהוי נדרי שגגות משמע דא"צ היתר כלל וי"ל דש"ה דלא חיילה שבועה לבטל את המצוה והוי שבועת שוא ובכה"ג אנן סהדי דאילו ידע לא היה נודר והוי דברים שבלב דמוכחי ולכך א"צ הותר אבל בנדר להתענות והיו בהם שבתות כיון דהשבוע' חלה להתענות בשבת כמ"ש מרן בש"ע סי' רט"ו כיון דחיילה הוו דברים שבלב ולכך צריך היתר ועיין לה' מח"א הלכות נדרים סי' ג' וסי' מ"א:

ד' די"ב או שעיכבו נהר וכו' כ' רי"ו ומביאו בב"י דהיינו מהפשרת שלגים דאי הוי דבר מצוי הו"ל לאתנויי וכהש"ך דכ"מ בגמ' דמשני אונסא דמגלייא שאני ומהרש"ך ח"ב סי' מ"ה תמה דזה התי' לא קאי במסקנא דקי"ל אין אונס בגיטין כמ"ש הר"ן שם ע"ש והוכיח כן ממ"ש גבי והילכתא אסמכתא ל"ק והוא דלא אניס שכ' דהיינו פסקיה מברא ע"ש וי"ל דדוקא גבי אסמכתא דקילא הוא שכ"כ ע"ש בהר"ן ועיין למהר"א ששון סי' ס"ה ולהש"ך בח"מ סי' נ"ה ולה' חיים שאל ח"א סי' י"א ועיין להרשב"א בחי' שם בנדרים שנר' מדבריו דקושטא הוא דגבי ממון אמרי' הו"ל לאתנויי כדעת רי"ו ויש לחקור מ"ש מקנה פרה מחבירו ונמצאת טריפה דסירכות דשכיח שכ' הרשב"א בחי' בפא"ט דנ"א משם רבי' אפרים כיון דשכיח מדלא התנה מחל והרמב"ן חלק עליו והוכיח ממוכר שור לחבירו ונמצא נגחן והסכים הרשב"א לדבריו דלא אמרי' מדלא התנה מחל ע"ש ויש לחלק בין נמצאת טריפה שהיתה טריפה בשעת המכר ובין אונס המתהווה אח"כ ועיין להתוס' בקמא סוף דק"י ועיין להמח"א ה' אונאה סי' ג' ולהרב עוגת אליהו למהר"א ישראל הנדפס מחדש בסימן ב':

ה' ד"ך בהגה י"א דוקא בקיום מעשה וכו' עיין למהרש"ך ח"א סי' פ"ב ולמרן בב"י ובב"ה סי' רכ"ח ולמהריב"ל ח"ד סימן כ"ד ולהמש"ל בפ"ח מה"נ דין י"ד ע"ש:

סימן רל"ד א' די"ו אחר יום שמיעת האב וכו' דברי מרן תמוהים דבדין ה' כ' כדעת הר"מ דבעי' שישמעו שניהם ביום א' והדריש' כתב דש"ה דנתארסה לאיש אחר דבחלק הבעל הרי שמעו ארוס אחרון והאב ביום א' משא"כ לעיל דלא מת הארוס א' וליכא שניהם ביום א' ע"ש והוא תימא דבגמ' כפ' נערה המאורסה דע"ב ע"א אמרי' דשמע האב ולא שמע הארוס דבו ביום הוא דמצי מפר וא"א יפר האב באותו יום ששמע ואחר ימים כשנתגרשה ונתארסה יפר האב ובעל אחרון ובשלמא להסו' שהביא הר"ן בנדרים