שלחנו של אברהם קמד

מהגמ' בר"פ הנושא דלא מוקי למתני' בשטר וקמ"ל דחייב לזונה בשנים הא' נר' דפליג על הירושלמי ע"ש ולא היא דא"כ הול"ל במתני' ה' שנים הא' כיון שזהו עיקר חידושא דמתני':

ב' ד"ח ולהרמב"ם וכו' מה שהק' הש"ך דבח"מ סתם גבי שטרו' כדיעה ראשונה ולא כ' דעת הר"מ עיין בירוש' דנדרים אמתני' הלזו דמתבאר משם דיש לחלק בין נדרים ושכירות בתים לשטרות ע"ש להקה"ע ולפ"ז י"ל דגם הר"מ פ' כר"י ולא כמ"ש בב"י דפ' כר"מ ע"ש וצדק הגד"ת שכ"ה דעמ"ש בע"הת כר"י כ' דהוא מוסכם מהכל ע"ש ועיין להלבוש:

ג' ע"ס אדר הב'. עיין למהרש"ך ח"ב סימן י"ג ולהכנ"הג ח"מ סי' מ"ג:

ד' דכ"ב אמר לאשתו קונם וכו' מיירי בא"ל צאי מע"י במזונותיך וספקה דאל"ה לא חייל כיון דמשועבד לה וכדלקמן סי' רל"ה והתוס' בנדרים דט"ו כ' לחד תי' כיון דתלנהו בד"א חל דאפ' לקיים אותו הדבר ע"ש ותמהני דבגמ' בפ' המדיר דע"ב ע"ב אמרי' כגון דתלנהו לקשוטיה וכו' וכדרב כהנא בעי למי' תשמישך עלי וכדרב כהנא:

סימן רכ"א א' ד"ד כתב הרדב"ז הביאו הכנ"הג דיכול למחול לו את חובו כמו פורע את חובו ועיין לה' קול אליהו ח"ב סי' י"ג:

ב' המודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב. עיין להמח"א ה' זכיה מהפקר סי' ד' ולה' קול אליהו ח"ב חיו"ד סי' ה' ולמהרימ"ט סי' ה':

ג' ד"ח וכן מותר לומד כל הזן וכו' כ' הלבוש סי' רל"ה דאינו מחוייב לפרוע לו מן הדין דלא הוי שליחות וכ"כ הר"ן בנדרים דל"ו ע"ב גבי כל הרוצה לתרום ובהלכות ר"פ המדיר וכ"כ הריטב"א כחי' בפ' אז"נ דס"ט והביאו הר"ב בש"מ שם גבי רבית אם אומר כל הנותן אינו מפסיד מותר דומיא דכל הזן אינו מפסיד דמדינא אינו מחוייב לשלם ע"ש אבל הנ"י שם אוסר גבי רבית ומתני' דשרי גבי מודר הנאה אין לו מה יאכל שאני ע"ש אבל לדעת הריטב"א ודעמיה אין לו מה יאכל דקתני מתני' ל"ד דכיון דאינו מחוייב לשלם לא הוי שליחות וכ"נ דעת מרן בש"ע שהשמיט כאן כד"ז אין לו מה יאכל ועיין להמש"ל בפ"ה מה' מלו"ל דין י"ד נקטי' דבכ"הג אינו מחוייב לשלם וכ"כ הט"ז דלא כהפרישה:

ובאומר כל הרוצה לזון יזון נראה מדברי הר"ן דל"ו דשרי במודר. הנאה ומחוייב לשלם ולפי"ז כ"ש בכל השומע יזון דחייב לשלם וכדברי הט"ז סקל"ז רלא כהפרישה מיהו לפמ"ש שם התוס' בשם ר"י... נר' דגבי מודר הנאה אסור ועיין להרב מש"ל בהלכות מלו"ל שם:

ד' וכן אסור לומר אם תזון לא תפסיד השה"ג בר"פ המדיר מסתפק בזה:

ה' ד"ט היה מהלך בדרך וכו' עיין להרב קול אליהו ח"ב חי"ד סי' ט':

סימן רכ"ח א' ד"ד ואפילו בדיעבד אין התרתו התרה כ' הרב כסא אליהו בנימוקיו דה"ט שמא אמר יאסור פרי פ' עלי אם יעבור על דבר א' דבכ"הג אינו מופר דאין מתירין את הנדר עד שיחול אבל אם נשבע שלא לשחק בקוביא והתיר לו החכם אע"פ שלא פרט הנדר כשנודע שכך הוא האמת התרתו התרה דכיון דהא דצריך לפרט הנדר הוא מדרבנן ודאי דבדיעבד מותר ע"ש וכ"נ דעת הש"ך סי' רל"ד דין ל"א גבי נדרה מתאנים וסבור שנדרה מענבים ע"ש. ויש לסמוך ע"ז בצירוף ההתרה דיו"הכ כמ"ש באחרונים ט"ז לסניף בעלמא ומהר"ם אלשיך בתשו' סמך על התרת יו"הכ לחודא ע"ש:

ב' די"ז אין מתירין את הנדר עד שיחול. כ' בס' ת"י סי' ס"ג בשם חכם א' דדוקא ברוצה בנדרו כגון שאמר ה"נ כשיהיה לי בן דרוצה שיהיה לו בן ויהיה נזיר אבל כשנדר להרחיק דבר המתועב כגון ה"נ אם אוכל דבר פ' דרוצה הוא שלא יאכל ונדר לזרז עצמו והוי נדרי זירוזין דמ"ל לזרז עצמו מ"ל לזרז חבירו ונדרים כאלו מתירין אפילו שלא חל דמן הדין א"צ שאלה אלא שהחמירו חכמים לע"ה שלא יקל ראשו בנדרים ע"ש ודברי תימה הן דבנדרי זרוזין דשרי מדינא היינו דמתחילה נתכוון לג' דינרים אבל אם בתחילה נתכוון לד' דינרים אע"פ שנדר לזרז חבירו שיקנהו נדר גמור הוא כמו שיתבאר מגמ' דרפ"ר נדרים ובירוש' ע"ש בהר"ן ויפה כתב עליו הרב ת"י שם בסי' ס"ד שלא ירד לכוונת נדרי זרוזין ע"ש גם ממקומו מוכרע מסוגיא דנדרים ד"צ דאין מתירין הנדר עד שיחול דמיירי ברצונו שיתקיים התנאי ולא יאסר ע"ש ועיין בהר"ן בנדרים דכ"ג ע"א בד"ה אין והתניא וכו' ע"ש:

ג' מ"ה בהגה אין מתירין אלא במקום מצוה כ"ל מהר"ם מפדואה דאפילו להר"פ דס"ל דנדוי עו"הב אין לו התרה ה"ט דהוא כנשבע ע"ד המקום ב"ה ובד"מ המקום מסכים ע"ש. ומכאן דנתי להתיר לא' שאמר לחבירו תקבל עליך חרם ככ' עולמות שלא תגלה רז זה שאני אומר לך ואחר שקיבל עליו גילה לו שהוא עובר עוד היום עבירות חמורות ועבר זה האיש וגילה ר"ז לקצת ב"א ובודאי ד"מ הוא זה לגלות חרפתו לעשות בו משפט כתוב ולשמרו מלעשות כן עוד ועוד כיון שכבר גילה לקצת ב"א ועבר על החרם ועומד באיסור מתירין לו ואפילו דהוי נשבע ע"ד חבירו דאין מתירין לו אלא לדעתו מ"מ דעת מרן דדוקא בקבל טובה מחבירו בשביל השבועה כמ"ש בדין ך' ואפילו להחולקים שם מ"מ בד"מ מתירין כמ"ש מור"ם בהגה שם ועוד כיון שכבר גילה שוב אין מגיע תועלת לחבירו וכמ"ש מהרימ"ט בח"א סי' א' בא' שנדר בנזיר לחבירו אם יגלה רז זה שביניהם כיון שכבר גילה שוב אין מגיע תועלת לחבירו והוכיח כן ממ"ש הרשב"א בחי' כפ' השולח. ועוד כתב שם בא' שנשבע לפרוע לחבירו חוב שעליו לזמן קצוב ובהגיע הזמן אין ידו משגת דמתירין לו אפילו לכתחי' כיון דפטור הוא שאין לו וחבירו קאי בלא יגוש וכיון שחבירו קאי באיסור מתירין לו כיון דבדיעבד מיהא מותר בלא דעת חבירו ומור"ם שם כתב בשם הרשב"א דנדר שהוא לקיום דבר אחר קיל משאר נדרים עש"ב