שלחנו של אברהם קמג

מיהו לזה י"ל דלא פריך הגמ' אלא מחלוקת שאני אוכל דלא מיתסר כהנאה כיון שהזכיר אכילה כמש"ל סימן רט"ו ועוד ק"ל מגמ' דמנחות דס"ט ע"ב דמבע"ל להגמ' שבולת שהביאה שליש קודם העומר בתר עיקר אזלי' או בתר גידולין אזלי' ופשי' לה מהנהו תרי מימרי דערלה וכלאי הכרם ולפ"ד התוס' לא קרב זא"ז דעומר שאני כיון דהגידולין מותרין מבטלי העיקר ונ"ל עיקר דלא כ' התוס' לחלק בהכי אלא בדבר שזרעו כלה כאגוז של ערלה דזרעו כלה כמ"ש הראשונים בפ' כל הצלמים בשם הירוש' וכן גידולי טבל ומעשר שהביאו התוס' היינו בזרעו כלה וכה"ג יש לחלק שפיר דבאיסורי הנאה הרי נהנה אבל באיסורי אכילה אינו אוכל גופו של איסור דכבר חלף הלך לו אבל כדבר שאין זרעו כלה כשבולת ובצל כיון שעדין הם בעין אפילו באיסורי אכילה אסור שהרי אוכל גופו של איסור ועיין להש"ך לעיל סימן ס' סק"ו ולהכנה"ג שם בהגהב"י והנה הראב"ד בפ"ה הקש' אמאי הגידולין אסורין בזרעו כלה הא זוז"ג מותר וכ' מרן בב"י והכ"מ לחד שינוייא דבדשיל"מ אפילו זוז"ג אסור ועיין להרדב"ז בס' י"ת שם ולפ"ד זוז"ג דשרי הוא מדין ביטול וכ"כ הר"ן בפ' כ"ה דמ"ט דטעמא דילדה שסיבכה בזקינה דבטלה משום זוז"ג ולפ"ז בחמץ בפסח זו"זג אסור וז"ד הרמ"ה שהביא הטור לעיל סימן קמ"ב דזו"זג בע"ז לכ"ע אסור ע"ש להט"ז ועיין להלח"מ בפ"ה מה"נ וק"ל דא"כ מאי פריך הגמ' בפ' משוח מלחמה דמ"ג ע"ב בריתות דא' המברך אהדדי נוקמינהו בפלוגתא דתנאי דזוז"ג ומאי פריך אר' אבהו כיון דטעמא דר' אבהו משום זוז"ג נוקמא להך ברייתא כמ"ד זו"זג אסור ועיין להחז"ון בתמורה דקפ"ג והנמשך ולהתוס' בנדרים דז"ן ובסוגיא דפ' כ"ה שם והנה כבר כתבתי דדעת הר"ן דבעיא דגמ' דנדרים היא בגידולין עצמן והרא"ש סובר דגידולין עצמן פשיט"ל דשרי ולא מבע"ל אלא לענין ביטול ונ"ל ראיה מירוש' בפ"ק דערלה אמתני' אילן שנעקר ובו בריכה וז"ל אתרוג שחנטו בשנת ערלה ויצא בשנת היתר וספקו לחבירו אפילו הוסיף כמה אסור ולוקין עליו בכזית א"ל ר"מ לר"ז תרין מלין אתון אמרין ואינון פליגן חדא עם חדא הכא אתון אמרין שאין גידולי איסור מעלין את האיסור והכא אתון אמרין לוקה עליו בכזית וילקה לפי חשבון ע"ש מוכח מזה דהגידולין עצמן מותרין מדקאמר לפי חשבון:

ב' וכן אסור בגידולי גידולין וכו'. כתב הב"ח דהר"מ והרא"ש והטור לא אסרו גידולי גידולין אלא גבי שאני אוכל והש"ך כתב דאפילו ברישא גידולי גידולין אסורין ושדעת הר"ן לאו יחידאה היא ע"ש וכ"כ הרשב"א בחי' שם כדברי הר"ן ע"ש:

סימן רי"ז א' ד"ד אפילו בדלועין וכו' בגמ' אמרי' דאינו לוקה ולא אסיר אלא מס' וה"ד בדלועין אבל בנודר מן הבשר דאסור בעופות ולב וכבד דהוא נמי מטעם דנמלך השליח עליו כמ"ש בדין ח' לוקה דהוא מין בשר כ"כ הרשב"א בחי' שם והר"ן גבי נמעול בע"הב ולא נמעול שליח ע"ש וזהו טעמו של הר"מ שכתב דין דנודר מן הבשר ולא כתב דאין לוקה עליו. ומה שהשמיט דין דדלועין עיין בב"י והתוס' ר"פ כל הבשר כתב גבי עופות רלא מתסרי מדאורייתא מדאמרי' מודה ר"עק שאין לוקין עליו ע"ש הרי דס"ל דקאי גם על דין הנודר מן הבשר והא דקאמר נמעול בע"הב ולא נמעול שליח ע"ש בתוס' בשם הר"מ ומאי דס"ל דמדרבנן הוא נר' דס"ל כהסו' דס' דאורייתא לחומרא מדרבנן ועיין להפר"ח לעיל בריש דיני הספיקות בסי' ק"י ע"ש:

ב' די"א הנודר מן החלב מותר בקום אפילו באתרא דקרו ליה קומא דחלבא והיא דעת הר"מ בפ"ט ועיין להב"י שהאריך ליישכ דברי הר"מ בסוגיית הגמ' ע"ש ועיין בדנ"ג פלוגתא דריב"ב ורבנן גבי חומץ סתוניות ולהרשב"א בחי' שם:

סימן די"ט א' ד"א אין מחייבין וכו'. משמע גבי נשואין עד שימצא הוגנת אבל בנדר שבידו לקיימו עכשיו כמו לאח"ז מחוייב לקיימו מיד כמו צדקה היכא דקיימי עניים דעובר כבל תאחר לדעת התוס' בפ"ק דר"ה ד"ד ולדעת הרשב"א א"ע בב"ת אלא בעשה דמוצא שפתיך ע"ש וכ"כ הר"ן בנדרים ד"ד גבי בל תאחר דנזירות דמיד דאמר ה"נ מחוייב לקיימו לאלתר ועובר בב"ת וכ"כ הרשב"א בחי' בנדרים דס"ג ע"א דהנודר מדבר א' שנה א' מחוייב לקיימו בשנה א' ועובר בב"ת ואם לא קיים בשנה מחוייב בשניה והר"ן שם חלק בזה דאם לא קיים בשנה א' שוב אין לו תקנה והריב"ש בסי' ע"א כתב דמחוייב לקיימו מיד מטעם שמא ימות ע"ש ועיין למהרימ"ט סימן קל"א שחילק בדבר ע"ש ועיין בס' מחנה ישראל סי' יו"ד ומזה י"ל עמ"ש מור"ם בהגה בא"ח סי' תקס"ח דהנודר להתענות ימים מספר יכול לדחותם לימי החורף ע"ש ועיין להרב עוגת אליהו הנ"מ סימן ד':

ב' ד"ג מי שאסר דבר א' וכו' עיין להש"ך סק"ד ועמש"ל סי' רל"ב דין ה' ע"ש:

סימן ר"ך א' ד"ז אסור בה ובעיבורה. דברי הטור כאן סתראי למ"ש בח"מ סימן שי"ב ועיין להכנ"הג שם בהגהב"י דמה שהוכיח מפ' השואל דהמשכיר מקרי מוחזק לא ראה דברי הג"א בפ' א"מ והביאו הש"ך שם סקט"ו דבס' דפלוגתא דרבוותא ל"מ המשכיר מוחזק ע"ש. ובעיקר סברת הרשב"א דהאומר שנה א' אינו אסור אלא יב"ח דס"ל דהמחייב עצמו לעשות ד"א שנה א' אינו חייב לקיימו בשנה א' וכמו שמתבאר בדברי הר"ן דזהו עיקר טעמו של הרשב"א ע"ש אני תמיה מהירוש' ר"פ הנושא והביאוהו כל הראשונים והרשב"א גופיה בחי' שם כתב דהמחייב עצמו לזון בת אשתו ה' שנים חייב לזונה ה' שנים הראשונים משום דהמחייב עצמו לעשות דבר שנה א' חייב לעשותו שנה א' ואם לא זנה בשנים הא' והוקרו או הוזלו משלם כשנה א' כעין שגזל ע"ש ועיין להחק"ל ח"ב חי"ד דק"ו ע"ד ע"ש. אחז"ר ראיתי להרב שיו"ט דצ"ה ע"ד שהקשה כעין זה על תשו' הרא"ש כלל ו' ומ"ש שם יתיישב גם כאן דה"נ אם ימות לא יתקיים נדרו מיהו מתשו' הרשב"א ח"ג סי' ר"ר נר' דלא מחלק בהכי ע"ש וראיתי להרב עוגת אליהו סימן ד' שכתב