שלחנו של אברהם קמב

סימן רי"ד א' ד"א ויש מי שאומר וכו'. כתב הרשב"א הביאו הב"י דאם ידעו דמותר ונהגו לאסור אין מתירין ועדיף מנדר ועיין להרשב"א בחי' לחולין די"ח ע"ב ולה' משא מלך דנ"ה ע"א:

ב' ד"ב אם אין דעתו לחזור. עיין למרן בא"ח סימן תס"ח ולהמג"א שם ועיין להכנ"הג הגהב"י:

סימן דט"ו א' ד"ה אבל על מל"ת וכו' הריטב"א בחי' במכות דכ"ב הוכיח מסוגיא שם דאין הנדרים חלין לקיים וכ"כ הר"ן בחי' בפ"ג דשבועות בשם הרמב"ן שהוכיח כן מסוגיא דמכות וכ' הטעם דבחל לבטל הוסיף דבר שלא היה מחוייב בו אבל לקיים לא הוסיף כלום ואפי' לריב"ב דס"ל השבועה חלה לקיים דוקא גבי שבועה דהוסיף חיוב קרבן אבל בנדרים לא הוסיף כלום ע"ש לפי ט"ז בנדר לקיים מ"ע חל הנדר דהרי ניתוסף מלקות שלא היה מחוייב בו מיהו ק"ל הא כי אמר קונם ככר זה עלי אסור אפילו בהנאה וא"כ הרי הוסיף איסור הנאה וצ"ל דלא כ' הר"ן דאינו חל אלא באומר קונם אכילה מככר זה עלי דכיון דהזכיר אכילה לא מיתסר בהנאה וכן התוס' בפ"ג דשבועות ד"ך כתבו דכי אמר קונם שלא אוכל נבילה לא חל ע"ש דכיון דהזכיר אכילה דוקא אכילה וכמ"ש הר"ן בנדרים דנ"ג וכ"נ מדברי התוס' ורש"י בפ"ג דעירובין ד"ל אהא דא דאמרי' שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ע"ש אבל באומר קונם נבילה זו עלי לכ"ע חל כיון דהשתא מיתסר אפילו בהנאה ועפי"ה י"ל מאי דק"ל עוד עט"ז שכ' הר"ן דהרי גם בנדרים איתוסף הקרבן דקי"ל יש מעילה בקונמות דבעיא דאיפשי' בנדרים דל"ה ופ' הר"מ דיש מעילה בקונמות ע"ש ועפי"ה ניחא דדוקא בקונם דאסור בהנאה הוא דיש מעילה בקונמות אבל בקונם דהזכיר אכילה ול"ד להקדש אין מעילה בקונמות כמו שצדד המש"ל כפ"ד מה' מעילה ומתני' דנדרים די"ז דיש נדר בתוך נדר דמפ' שאמר הריני נזיר הריני נזיר וכ' התוס' דל"מ בנדרים משום דאין אחע"א ע"ש אע"ג דמ"ל בנדר קמא הזכיר אכילה ובב' לא הזכיר אכילה ניחא ליה למנקט בב' הנדרים בלשון אחד כמו שבועה דתני לה התם והר"ן בחי' שם די"ח כ' בנשבע שלא יאכל ככר זו וחזר ואסרו בקונם חייל ע"ש טעמו מיירי בהזכיר אכילה בקונם ולשונו ל"ד אבל בחזר ואמר קונם סתם בלא"ה חייל דהשתא איתוסף איסור הנאה וכן מ"ש הרשב"א סי' תרט"ו בדברי השואל קונם וכו' ל"ד אלא הזכיר אכילה וכ"מ בתשו' שם נקטי' דלפי טעמו של הר"ן ודברי התוס' דשבועות נר' דאם אמר קונם נבילה עלי. ולא הזכור אכילה חייל שפיר מיהו בדבר שאין דרך הנאתו אלא אכילה ושאר הנאות שלא כדר"ה הן ושרי אפילו בהקדש כמ"ש התוס' בפ' כ"ש ועיין להמש"ל בה' יסוה"ת ע"ש אפילו לא הזכיר אכילה לא נתכוון אלא לעיקר הנאתו שהיא אכילה כמ"ש רש"י בפ"ג דעירובין ד"ל שכ' קונם כבד זה עלי מערבין לו בה דלא נדר אלא מעיקר הנאתו דהיינו אכילה ע"ש ועיין להמח"א ה"נ סי' כ"ז ע"ש ועיין להרשב"א ח"ד סי' ס"ד ע"ש:

ב' ד"ו אבל התפיס בהם ד"א אינו נתפס. המח"א ה"נ סי' יו"ד תמה על ס' הלזו דבנדרים לא מבעי"ל בגמ' אי בעיקרו מתפיס או בדהשתא אלא אי האיסור דמעיקרו לא נשאר עתה ומבע"ל אי בעיקרו מתפיס משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה או בדהשתא מתפיס כיון דאיסור דעיקרו חלף הלך לו אבל בכה"ג דב' האיסורין עדיין עליו ודאי דבהשתא מתפיס ובנדר מתפיס כמו שנר' מהגמ' שם דאמרי' נותר של עולה אצט"ל סד"א דבאיסור נותר מתפיס קמ"ל דבנדור מתפיס ע"ש ולא מכרעא דהתם שאני דהנדר קדם לאיסור אבל אם האיסור קדם לנדר ועדיין לא נפקע האיסור י"ל בעיקרו מתפיס ומה שתפס במושלם דהבעיא היא משום דאין אדם מר"ל אין נראה כן ממ"ש הר"ן שם בשם הרמב"ן דקי"ל דבדהשתא מתפיס מסוגיא דנזיר דשמע חבירו ואמר אני ע"ש וא"א דמאי דמבע"ל אי בעיקרו מתפיס משום דאין אדם מד"ל מאי ראיה מההיא דנזיר הא התם אפי' בדהשתא מתפיס לא יצאו דבריו לבטלה דס"ס נתפס בב':

סימן רי"ו א' ד"א אסור בחלופיהן וגדוליהן כ' הר"מ ע בפ"ה דטעמא דל"ב בגידולין משום שהוא דשיל"מ וכהש"ך דכ"מ בגמ' שם ע"ש ותמהני דלא הוצרכו בגמרא להך טעמא אלא למ"ד גידולי היתר מעלין את האיסור אבל למ"ד אין מעלין הטעם דל"ב משום כיון דמיניה קרבו אין מבטלין אותו וכיון דהר"מ פ' פ"י מה' נזיר ופ"ה מה' כלאים דאין הגידולין מבטלין את העיקר למ"ל הך טעמא דדשיל"מ ועוד אני תמיה ע"פ הר"מ דבה' נזיר וה' כלאים פ' דאין הגידולין מעלין את העיקר ובפ' י"א מה"ת דין כ"ב גבי בצל של תרומה פ' דגידולין מבטלין העיקר כר' ינאי בנדרים דנ"ז ומתבאר בגמ' שם דר' ינאי פליג אהנהו תרי אמוראי דערלה וכלאי הכרם ע"ש. וראיתי להרדב"ז בס' י"ת בפ"ה מה' כלאים שכ' אע"ג דאיתא בגמ' דר' ינאי ס"ל הגידולין מבטלין העיקר הא אמרי' בגמ' שביק מר תרין ועביד כחד ופ' כוותייהו ע"ש מתבאר מדבריו דהר"מ לא פ' כר' ינאי וזה תימא דבהדיא פ' כוותיה בה"ת ועיין בגמ' דנדרים דנ"ט במאי דשקיל וטרי הגמ' במימרא דר' ינאי ויש ליישב:

וראיתי להתוס' בפ' כל הצלמים דמ"ט ע"א בד"ה שאם נטע וכו' שכ' כאיסור הנאה הגידולין אסורין דמ"מ נהנה הוא אבל באיסורי אכילה לא מיתסרי דלא אכיל גופייהו ע"ש ונר' דלא כ"כ התוס' אלא לענין לאסור הגידולין נאמן אבל אי גידולין מותרין לענין אי מבטלי העיקר אין לחלק בין איסורי הנאה לאיסורי אכילה וס"ל להתוס' דבגידולין עצמן קא מבע"ל כמ"ש הר"ן בנדרים שם ודלא כמ"ש הרא"ש דפשיט"ל להגמ' דהגידולין מותרים ולא מבעי"ל אלא לענין ביטול ע"ש מיהו אני תמיה ע"ד התוס' הללו דא"כ מאי פשיט לבעיא דגידולי שביעית מבצל של תרומה הא איכא למי' דשאני תרומה דשריא בהנאה וכיון דהגידולין מותרין שפיר מבטלין העיקר משא"כ בשביעית דהגידולין עצמן אסורין ומאי קאמר שביק מר תרין ועביד כחד ועוד מאי פריך הגמ' בדנ"ח א"ר ינאי ממתני' דקונם שאני קונם דאיסור הנאה הוא