שלחנו של אברהם קכח

דאי ליתנהו אסור ואמאי אסור הא עכ"פ יש לו מעות לקנות והו"ל יש לו אלא ע"כ דל"מ אם יש לו מעות מיהו לטעמא דרבא דפוסק על השער משום דמ"ל הן מ"ל דמיהן ואפילו אין נותן לו מעות והמוכר יש לו מעות חשיב כיש לו משום דמ"ל הן מ"ל דמיהן ואפילו מהני ליה לספסירא לא איכפת לן והגמ' לא פריך והא מהני ליה לספסירא אלא לטעמא דרבא ור"י דטעמא משום דא"ל מאי מהני ליה ויש לדקדק על הרא"ש שהביא ב' הטעמים וכ' דין הספסירא וצ"ל משום דא"י לקנות כל החטין דדל מניה מאי דיהיב לספסירא וא"כ בעי' דמי כל החטין דלא כר"יו וי"ל דס"ל להרא"ש דב' הטעמי' צריכי וכמ"ש הר"ב בש"מ דע"ב ע"ש ועיין לה' כהונת עולם:

ג' אם יש לו חטין כנגד מעותיו כבר כתבתי באות הקודם דלר"יו בדעת הר"אש אפי' אין לו אלא סאה א' מהני כמו בהלואה וכ"נ דעת התוס' בדס"ג בד"ה ואמר ליה שכ' דלא שרי בטרשא אלא משום דאין שומתו ידועה אבל ביצא השער הוי כמו התנה ע"ש נר' מדבריהם דגבי פיסוק אם לא יצא השער דינו כמו טרשא דשרי וזה תימא דא"כ מתני' דאין פוס' עד שלא יצא השער דמאי מוקמ' לה הא בלא יצא השער שרי כמו טרשא וכן ברייתא דר' אושעיא דלעיל. קשיא וצ"ל דגבי פיסוק בלא יצא השער מיתסר מט"א משום דלא. קנה אפי' למי שפרע וברייתא דר"א כיון שהוא פוסק במלוה שהי"ל עליו אין לו במה לקנות ולא קנה אפי' למ"ש אבל בהך דקירא יכול לקנות עכ"פ דדי במעות שנתן לו אלא דאסור משום דהו"ל כאלו התנה וע"ז ק"ל מטרשא ומשנו לה שפיר ועיין לה' עדות ביהוסף ח"א סי' כ"א וא"כ. דעת התוס' דביש לו סאה א' סגי ועיין להט"ז סי' קע"ג מיהו ק' לס' הלזו מעובדא דקרי דלקמן הא יש לו בני זרתא אמאי אסור כי ליתנהו בני גרמידא וי"ל כמ"ש הריטב"א בחי' הובא בש"מ שם דכי ליתנהו דקאמר היינו ליתנהו אפי' בני זרתא דלא כפירש"י מיהו להרא"ש ק' דנר' מדבריו שם דמפ' כפירש"י ע"ש ועיין למהר"מ שיף בתוס' שם ועיין למור"ם בהגה לקמן סי' קע"ג די"ג:

סימן קס"ד א' ד"א לא יחזור וישכור וכו' עיין בתשובות הגאונים ש"ב סימן ב' דל"ד ע"א ע"ש:

ב' במשכנתא דסורא אם שכר אותה לבעל השדה כהש"ך דדעת מרן דר"ק הוי מדלא התיר בדין ב' כי אפסקיה אחר אלא במשכ' דסורא דלמ"ד א"ר כי אפסקיה אחר שרי אפילו בשאר משכונות ע"ש וליתא דאפילו לא הוי אלא א"ר אסור בשאר משכ' אפילו אפסקיה אחר כמו שנראה מתשו' הרשב"ץ שהביא מרן בב"י דס"ל א"ר הוא דהוי ואסר באפסקי אחר ע"ש ומרן בב"י שכ' ע"ד ת"ר דע"כ ס"ל א"ר הוי היינו דאי ר"ק הוי פשי' דאפי' אפסקיה אחר אסור אבל אינו מוכרח לו' דאי הוי א"ר דשרי דאפש' דאפי' הוי א"ר אסור אפי' אפסקיה אחר וגם דודאי דדעת מרן דלא הוי אלא א"ר שהרי כ"ד רוב הראשונים הלא המה הרשב"א והרמב"ן והריטב"א והרא"ש כמ"ש הר"ב בש"מ שם וכ"כ בע"הת והר"מ מיקל מכולהו דלא הוי אלא הערמת רבית כמ"ש בפ"ה ואפי' רש"י שכתב ר"ק כ' הר"ב בש"מ שם בשם הרא"ש דל"ד ע"ש ועיין למור"ם בד"מ ולהכנ"הג הגהב"י אות ה' ולהלבוש ועיין בתשו' הגאונים דט"ל ע"א ע"ש ועיין בתשו' הרשב"א שהביא מרן בב"י בסי' זה דס"ל דאפי' בשאר מש' ולא אפסקיה אחר לא הוי אלא א"ר ע"ש ודבריו סתראי למ"ש בתשו' בח"ד סי' רל"ב והביאה מרן בב"י סי' קע"ב דשם כ' דבשאר מש' ר"ק הוי ועיין למהר"ם שלטון סי' י"ו דף ל"ה ע"ד ע"ש:

ג' ד"ד ולא אמר מעכשיו אם אמר מעכשיו וקיים התנאי שהחזיר לו מעותיו תוך ג"ש כל הפירות שבין מכירה לחזרה הם של המוכר כיון דלא התנה הלוקח תשו' הגאונים דל"ח ע"ב עש"ב ומתבאר שם דאפי' מכרן לו בפחות משוויין קנה ועיין להר"ב בש"מ בפ' אז"נ:

ד' ואם אכלן הוי ר"ק ויוצאה בדיינין וכו' כ"ד הרי"ף והר"מ ובע"הת שמ"ו ח"ב סי"ח ע"ש שכ' שכ"ד הרי"ף וכ"נ מדברי הרא"ש ממה שהק' ממימרא דרבינא דאין מחזירין דא"ר הוי ע"ש והנ"י כ' כדברי הרי"ף בשינויא דגמ' התם זביני הכא הלואה כיון דאיכא איסורא אנן סהדי דאי הוה ידע איסורא לא הוה מחיל והוי מחילה בטעות ע"ש ויש לתמוה כיון דדעת הרי"ף דר"ק הוי בלא טעמא דמחילה בטעות מחייב כיון דר"ק היא ודוחק לו' דניח"ל בטעמא דמחילה בטעות דאז הוי גזל ונ"מ דנחתינן לנכסיה משא"כ בריבית והנ"י גופיה גבי רבינא דאפיק פירי כ' כדעת הרי"ף דר"ק הוי ואין לו' דס"ל דאפי' ר"ק מהניא מחילה דא"כ ליכא איסורא כשמחל ואמאי הוי מחילה בטעות משום דאיכא איסורא ועיין להמח"א בה' ריבית סי' י"ו ולמהר"ש ן' חסון בס' מ"י סימן ס' ועיין להד"מ ח"ב סי' ז' ולה' זרע אמת חי"ד סי' רע"ג דקס"ב ע"ס:

סימן קס"ו א' ד"א בהגה הוי א"ר לכ"ע אם הלוהו ואחר כך א"ל דור בחצר סתם ולא אמ' בחנם מעלה לו שכר דמסתמא דור בחצרי בשכר קאמר כ"כ ב"י בשם ת"ר והסכים גם דעת ה"ה לזה ע"ש ועמ"ש מרן בב"י בח"מ סי' שס"ג ולמור"ם בהגה שם דין יו"ד ולה' בית הלל בסי' זה ולה' תורת חסד סי' קס"ד ולהט"ז:

ב' ד"ב ואי לא קיימא לאגרא הוי א"ר ב"כ הרמב"ן במלחמות וכ"כ הטור בשם הרא"ש ומ"ש הרא"ש בפסקיו והא דקאמר צריך להעלות לו שכר בין בהלוהו בין בהלויני שיעור דבריו. דאפילו בהלוהו קאמר צריך להעלות לו שכר ולא ק"ל אלא מהלוהו ולעולם הא בדאיתא והא כדאיתא ומדברי הנ"י מש' דהלוהו והלויני שוים ול"מ לצאת י"ש שהרי הוכיח מדקאמר הגמ' מ"ד הלוהו כ"ש הלויני מש' דחד דינא . אית להו לתרוויהו ומרן בב"י הסכים דעת הנ"י לדעת הרא"ש ע"ש ומדברי הנ"י דדעת הרי"ף דקיימא לאגרא ול"ק לאיגרא חד דינא אית להו והרמב"ן טעמא דנפשיה קאמר ולא לפ' דברי הרי"ף ועיין למהרש"ך ח"ג סי' ב' שכ' דלא ימצא פוסק שסובר בלא קיימא לאגרא דהוי ר"ק ע"ש ועיין להג"ת:

ג' אם הלוהו ואח"ז תבע:

חובו כ'. הטור דרש"י חולק על רבותיו של הרמב"ם וכ' מרן בב"י דהיינו מדמוקי לל"ב בדקצץ אח"כ ע"ש וק' דרבותיו