שלחנו של אברהם קכג

ז' אסור להקדים וכו' עיין למהרש"ך ח"ד סי' פ' ע"ש:

ח' ד"ח אפי' לבניו ולכ"ב אסור כתב הב"ד בה' רבית דמ"ד דדוקא באין סמוכין ע"ש אבל בסמוכים ע"ש שרי והוכיח כן מגמ' פ' שואל דקמ"ט דמשני הגמ' מתני' אליבא דר"י משמע דהילכתא היא והא אידחיה לה בפ' אז"נ אלא ע"כ בסמוכים ע"ש לא אידחיא וכ' שרש"י נרגש מזה שבפ' שואל פי' בסמוכים ע"ש ובפ' אז"נ לא פי' כלום ע"ש. ודבדיו תמוהים דהא דאידחיא הוא משום דאתי למסרך ולא גזרו אלא גבי דבית דאיסור דאורייתא ועוד דמושך לבות ב"א כמ"ש הטור אבל באיסור דרבנן כקוביא וכיוצא ל"ג בפ' שואל בקוביא מיירי וכ"כ ה"ה בפ' כ"ג. מה' שבת לדעת הד"מ והרשב"א בחי' שם בשם הראב"ד ב"ד וכל הפו' כמ"ש בב"י ואין גם א' שיחלק בין סמוכים לאין סמוכים וכ"נ מדבדי בע"הת שמ"ו ח"ג סימן כ' שהוסיף במימרא דר"י בנים קטנים ע"ש וסתם כ"ק סמוכים עש"א הם וכ"כ בש"מ בפ' אז"נ דע"ה בהדיא דמימרא דר"י בסמוכים ואידחיא נקטי' דאין לחלק בכך ודלא כהב"ד ודע דשמעתא דפ' שואל ליכא רבית כלל ומ"ש כגמ' וכדברי הלל אף משום דבית היינו אי שואל א' מחבירו ככר ולאו במפיס וליתא לדברי ה' פרי הארץ ח"ב חיו"ד ד"מ ע"ש:

ט' הנותן לחבירו מעות ע"מ שיפרע לו כל ימיו סך קצוב לשנה ולעולם לא יחזירם לבעל המעות התיר הפמ"א ח"ב סי' ק"ח אבל אם מתחייב לו עוד כל ימי האדץ לו ולזרעו אסור ה' זרע אמת חיו"ד סי' ע"ו ע"ש ועיין להכנ"הג בתשו' חיו"ד סי' ק"ץ ובתשו' מהד"ש פרימו סי' כ"א ולהרב כהונת עולם סי' קע"ו ע"ש:

י' די"א אם לא היה רגיל וכו' מדברי התוס' בפ"ק דקידושין ר"ח בד"ה צדקה נראה דרבית דברים אסור מדאורייתא כ"ז שעדיין חייב לו ועיין למהריק"ש בתשו' סי' קכ"ו שכ' דבשעת הפירעון ובשעת ההלוואה וחבירו משיב לו מותר ע"ש טעמו:

י"א די"ג מותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה וכו' ואפי' הנותן חייב ללוה ופייס למלוה במעות כדי להמתין ללוה בשביל שלא ידחקנו הלוה לנותן מותר שהרי אינו חייב הנותן להמלוה כלום אפילו מדר' נתן דהיינו שיש ללוה ממה לפרוע ה' חינוך בית יהודה סי' ס"ד ע"ש:

י"ב וגם לא יאמר למלוה פ' יתן לך וכו' משמע מדברים הללו דאפילו הרשב"א ודעמיה דמתירין בפייס מחמירין בחלוקה דפ' יתן לך בשבילי והטעם דכשיאמר כן מחזי דשולח לו המעות על ידו ואין נראה כן מדברי בע"הת שמ"ו ח"ד סי' י"ד שכתב בשם הראב"ד דאסור לומר לו פ' יתן בשבילי לאהבתי וכ"ש בפייס ע"ש משמע דעדיף טפי פייס לאיסורא וצ"ל דלא כ"כ הראב"ד אלא בפ' יתן לך לאהבתי כיון דמזכיר הסיבה לא מחזי בשולח לו ע"י אבל כשלא יאמר לאהבתי עדיף טפי לאיסורא מפייס ולפ"ז באמר לאהבתי תליא בפלוגתא דרבוותא דהמתירין בפייס כ"ש דמתירין בלאהבתי אבל כשיאמר סתם אסור לכ"ע וכן הרשב"א ח"ג סי' רי"ג לא התיר אלא באומר פ' יתן לך שאמר ליתן לי במתנה והמש"ל בפ"ה די"ד כתב בפשי' דמאן דשרי בפייס כ"ש בפ' יתן לך ע"ש ואין נראה כן מדברי מרן בש"ע ועיין להלבוש:

י"ג אמר כל הנותן לא יפסיד כתב מדן בב"י דאסור וההיא דשרי במודר הנאה אין לו מה יאכל שאני ע"ש וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א והרמב"ן ע"ש אבל הרא"ש בנדרים דכ"ג כתב אין לו מה יאכל ל"ד אלא אורחא דמילתא נקט והביאו מרן בב"י סימן דכ"א וכ"נ דעתו שם בש"ע שהשמיט אין לו מה יאכל ע"ש וא"כ ה"נ גבי רבית שרי לומר כל הנותן אינו מפסיד ועיין להר"מ בפ"ז מה"נ ולה"ק שם ולה' מש"ל בפ"ה מה' מל"ול די"ד ולה' כהונת עולם ד"ג ע"א במ"ש גבי לימוד ובמ"ש לקמן סי' רכ"א :

י"ד כתב הב"י בשם תשו' הרשב"א והיא בח"ג סימן רמ"ד דאם הלוה לחבירו ע"מ שיפטרנו מן המס הוי ר"ק ובסי' קע"ז בהב"י בשם תשו' הרשב"א והיא בח"ב סי' קע"ד דלא הוי אלא א"ר ע"ש והיינו אם מדין לא נתחייב במס אבל אם כבר נתחייב במס הוי ד"ק ועיין להרשב"א ח"ד סימן קע"ו שכתב מן הדין על הלוה לפרוע המס ועיין להג"ת דרמ"א ע"ב שכתב חילוקי דינין בזה ולהמש"ל בפ"ה דין י"ד ובמש"ל סי' קע"ז דין ח' ע"ש:

ט"ו די"ד אסור אומר הילך מנה זה וכו' כ' הר"ב בש"מ רס"ט ע"ב דאם אמר זרוק צרור לים ואלוה לך אסור ומש' מדבריו שם דר"ק הוי ולשי' אזיל שכתב בפ' השואל רצ"ט גבי הכישה במקל דאם אמר זרוק מנה לים ואתחייב לך חייב מרין ערב וכן גבי קידושין עיין להריטב"א בחי' בקידושין ד"ח ע"ש אבל להחולקים דס"ל דלא נתחייב ואינה מקודשת כמ"ש בא"הע סי' ל' ובהכנ"הג ח"מ סי' קכ"ט בהג"הט אות י"ט ע"ש ה"ה הכא גבי דבית דשרי והמש"ל בפ"ה מה' מל"ול די"ד נסתפק בזה ולא ראה דברי הש"מ ועיין להמח"א בה' רבית סי' י"א ולה' מוצל מאש קצבי סי' ע"ו ולה' שער יוסף והברכ"י ח"מ סימן ולהכנ"הג בתשו' חיו"ד סי' ק"צ ולהרב זרע אמת חיו"ד ס"סי נ"ה שהאריך בזה ע"ש:

ט"ז די"ו ואינו סומך ע"ש אביו כתב הג"א והכולבו והובאו בב"י א"ח סי' שס"ו דגדול נשוי אשה אפילו סמוך עש"א אין זכיתו לאביו ע"ש והכנ"הג בח"מ סי' ע"ה כ' שכדברי הג"א פ' מהר"י הלוי סי' קכ"ד ע"ש ולא ראיתי חולק ע"ז ובתשו' ר"כ סי' ל"ח הביא תשו' הרשב"א בבן הסמוך עש"א ונתן לו אביו קרקע ומת הבן והיו אונות ושטרות יוצאות ע"ש אימור מפירות הקרקע הן ואלמנת הבן גובה מהם ותמה עליו דאפילו פירות הקרקע של אביו הם כיון דסומך עש"א ומכח זה הוכיח דכל שלא מיחה אביו בחייו מה שסיגל סיגל לעצמו ע"ש ונעלם ממנו ד"ז דבנשוי אפילו סמוך לעצמו ועיין בספר כרך משה למהר"ם גאלנטי ולה' קדושת יו"ט שהסכימו על ד"ז והוציאו ממון ע"ש וראיתי לה' שבט בנימין סי' שי"ב שהאריך בזה וחלק על הרבנים הללו ובכלל דבריו כתב שכן הסכים ה' מלך שלם שלא כ' הג"א כן אלא גבי עירוב דקיל ועברתי על כל דבריו ולא ראיתי דבר מספיק לחלוק על מהר"י הלוי והכנ"הג והרבנים שכתבתי איברא דלא נתבאר כדברי הג"א והכולבו טעמו של ד"ז ונ"ל במ"ש התוס' בפ' חלון דמ"ט ע"ב שהקשו אמה העבריה אמאי לעצמה הא סמוכה ע"ש ותי' בשם ר"י דדוקא בבנו דרגילות להיות סמוך ע"ש הוא דתיקנו אבל באיניש אחרינא לא תיקנו ע"ש וס"ל להג"א והכולבו דגם בנו אין רגילות בנשוי להיות סמוך