שלחנו של אברהם קכ

סי' קל"ט הוכיח מהש"ע שם דמס' הוא דל"ק וע"ש במרן ב"י גבי דין דמטה והריטב"א גופיה בחי' בגיטין דע"ח כ' דבעיא דלא איפשי' דנקטי' דלא קני ע"ש ואע"ג דהכא גבי יי"ן דרבנן נקטי' לקולא מ"מ לכתחי' ודאי בעי למישקל דמי דאין לעשות ס' דרבנן לכתחי':

והנה מתבאר מגמ' דפ' השוכר הלזו דכליו של גוי קונות לו וק"ל הא קנין כלי הוא מדין חצר כמ"ש בח"מ סי' ר' דכליו של אדם קונות לו דהוו כמונחין בביתו ובחצרו וגוי לית ליה חצר דחצר מדין שליחות ואין שליחות לגוי וכ"כ הר"מ בפכ"ט מה' מכירה דמה"ט אין חצר לקטן ע"ש איברא דבפ"ד מה' מכירה כ' כליו ש"א קונות לו וכו' וה"ז כמי שהגביהם או כמי שהונחו בתוך ביתו ע"ש וכ"כ הריטב"א בחי' שם בפ' השוכר דקנין כליו או משום ידו או משום חצרו ע"ש:

ג' וא"ל המוכר יקנה לך בליך וכו'. משמע דבעי קנין ולא סגי בנתינת רשות להניח שם כליו וכ"נ מתשו' הרשב"ץ שהביא מרן בב"י וכ"ד הרמ"ה אבל הטור ח"מ סי' ד' כ' בשם מהרי"ן מיגש דבנתינת רשות סגי וע"ש להש"ך:

ד' ד"ג ותתן לנו דמים בנגדה. מפירש"י נראה דשרי לו' לו שיתן להם דמיה ע"י מכירה שימכור אותה והק' הריטב"א א"כ נפשוט מינה בעיא דלעיל דס"ד דדמי ע"ז ביד גוי שרי וקשיא למ"ד אסור בפ"ק די"ב ע"ש ולפמ"ש התוס' שם בד"ה ודילמא דביי"ן פשיט"ל דשרי ולא מבעי"ל אלא בע"ז דחמירא ע"ש ניחא שפיר ונר' הט' דיי"ן קי"ל משום דתקרובת ע"ז אין אסורה בהנאה מדאורייתא ובע"א עצמה אסורה מ"הת ועיין להתוס' בפ' מרובה דע"ב שנסתפקו בזה ע"ש והריטב"א אזיל לשי' בקידושין דנ"ז דס"ל דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה מדאורייתא ע"ש ובפ' השוכר דס"ד תי' לקו' התוס' דבסתם יינן הקלו ע"ש. אבל מתני' דהאומנין משמע ליה ביי"ן גמור מיירי וכ"מ בר"פ השוכר דיי"ן המוזכר במשניות הוא יי"ן גמור דאבע"ל סכרו לסי' מהו ע"ש:

סימן קל"ו א' ד"א צריך להחתימן בחותם אחד נראה' דה"ד בשולח ביד גוי אבל מניח כליו בבית הגוי לא חיישי' שמא נשתמש בו כן יש ללמוד ממתני' בפ"ז דטהרות משנה ז' לפי' הר"ש שם וע"ש בחידושינו:

סימן קל"ט א' ד"ב אליל של ישראל אין לה ביטול כתב הט"ז דע"ז של ישראל מומר נמי אין לה ביטול דלא כהדרישה סי' קמ"ה וכנ"ל מגמ' דע"ז דנ"ד ע"א דאמרי' בימוסיאות של נכרים בשעת הגזירה אע"ג שהגזירה בטלה אותם בימוסיאות לא בטלו ומוקי לה בגמ' משום דאיכא ישראל מומר דפלח לה ברצון ע"ש מש' דלא בטלו אפילו ע"י ביטול דאי בלא ביטול קאמר ת"ל דאסירא משום נכרים העובדים אותם דהא בימוס נעשה לכל ועיין להרב חסדי דוד בתוספתא דע"ז פ"ו בד"ה במוסיאות ע"ש:

. ב' ד"ג כגון בשר וכו'. כתב הפרישה ה"ה בשר חיות ועופות וחט"ז חלק בזה דחיות ועופות אין קרבין בפנים ע"ש וכ"נ מדברי רש"י דנ"א ע"א בד"ה מר סבר שכתב מדלא אשמועי' אווז ותרנגול וכו' ע"ש:

ג' די"א ויש מי שמצריך ביטול. כ"כ המרדכי וכ"נ מדברי הריטב"א בסי' דנ"ג אמתני' דמכרה ומשכנה שכ' משמשי ע"ז כגון כוסות וכו' מכירתן ביטולן ואצ"ל מלבושי הגלחים שהם משמשי דמשמשין ע"ש:

סימן קמ"ח א' ד"א דבר המתקיים וכו' פירש"י משום דאזיל ומודה והב"ח כ' הא דלא פי' משום לפני עור דכיון דישראל אינו חייב מיתה הגוי לא מוזהר ע"ש והרב צרור הכסף בפ"ט תמה עליו מנ"ל ד"ז והביא ראיות להפך וכל ראיותיו ל"מ כלל. ועיקר דברי הב"ח הם גמ' ערוכה בפ' ד"מ דנ"ז ע"א דבדבר שב"ד של ישראל ממיתין עליו הגוי מוזהר עליה ע"ש:

סימן קנ"א א' ד"א בהגה ויש מחמירין וכו' כ"כ התוס' והרא"ש בריש שבת דאפילו לא קאי בתרי עברי. דנהרא איסורא דרבנן מיהא איכא ע"ש וכתב הש"ך דל"פ אמ"ש בפ"ק דע"ז דמש' בריש שבת בישראל דמצוה להפרישו אבל נכרי וישראל מומר אין מצוה להפרישו ובהכי מיירי בפ"ק דע"ז ע"ש וק' דא"כ אמאי נדחקו בריש שבת לאוקומי מתני' בנכרי לוקמה בישראל מומר אלא ע"כ דאפילו ישראל מומר מצוה להפרישו וכדתנן בפ' הניזקין אין מחזיקין ידי ישראל החשודין על השביעית ואפילו לומר לו החזיקו אסור ע"ש בגמ' ומ"מ בנכרי י"ל כדברי הש"ך ומגמ' ס"פ בן סורר דע"ה ע"א דקאמר ואי איתא לא לימא ליה ע"ש נר' דאע"ג דאין מצוה להפריש את הגוי מ"מ לא לודי ליה וכדפירש"י וכ"ש דלא לספי ליה אפילו לא קאי בתרי עברי דנהרא וזה דעת היש מחמירין ועיין להתוס' ר"פ כ"ש דכ"ב בד"ה ור"ש ועיין להכנ"הג:

סימן קנ"ט. א' ד"א וחכמים אסרוהו אם לא כדי חייו מש' דיותר מכדי חייו אסור וכ"נ מהגמ' בפ' אז"נ דדע"א ע"ש בפירש"י והמרדכי בפ' הניזקין הביאו הסמ"ע ר"סי רל"ה כ' כיון שהתירו משום חיי האדם לא חלקו ושרי אפילו יותר מכדי חייו ע"ש וצ"ע:

ב' ד"ג כותים יש להם דין מומר וכו'. משמע:

דאסור להלוות מהם ברבית כמו מומר ולא אמרי' בפ"ק דחולין ד"ז דעשאום כנכרים לכ"ד אלא להחמיר ולא להקל ודלא כהש"ך שכ' דאפילו להקל עשאום כנכרים ע"ש ומה שהוכיח מסימן רס"ז דמ"ז ל"מ דלהחמיר הוא דאמרו שם דלא עדיף מפיסולי עדות דרבנן כיון דחכמים הם דעשאום כנפרים ועיין בא"הע סי' ל"ד דין ה' ומ"ש מדין פ' כבר כתב הר"מ והפו' דמוכר עבדו צריך ג"ש וא"כ ודאי דאסור בב"ח כיון דמעוכב ג"ש כדאי' בפ' השולח מיהו נראה דדוקא ברבית דאורייתא הוא דלא עשאום כנכרים להקל אבל