שלחנו של אברהם יב

ועיין להע"ש והט"ז:

בהגה אבל בהבדלה וכו' המג"א משם תשו' מהר"ם כ' דיבדיל ואח"כ יברך המוציא דל"ד לגבילי לתורי דהתם איסורא דאורייתא ע"ש ומדברי התוס' בפ' ע"פ דק"ו ע"ב בד"ה מקדש נראה דאפילו באיסורא דרבנן לא הוי הפסק ודמי לגבילי לתורי ע"ש:

דין ח' אם לא קידש וכו' בין במזיד בגמ' בפ' ע"פ דק"ו איתא דיש לו תשלומין ודעת הר"מ אפילו במזיד יש לו תשלומין אבל דעת רע"ם הביאו הטור דדוקא בשוגג ואונס וכ"נ דעת התוס' שם דק"א בד"ה ובקידושא שכ' דאין לו תשלומין וע"כ במזיד קאמרי וס"ל דהתם לא הוי אונס דהי"ל ליתן דעתם שלא לאחר:

סימן רע"ג דין ה' ודוקא אכל לחם או שתה יין וכו'. וכ"נ מדברי התוס' בסוכה דז"ך בד"ה אי בעי וכו' שכ' דביו"ט אין חייב לאכול פת ואם טעה א"ח ע"ש ואי איתא הא חייב לאכול משום קידוש אלא ע"כ דס"ל כדעת הגאונים הללו וכ"נ מדברי הרשב"א בחי' בפ' ג' שאכלו דמ"ט ועיין לא' תוס' שבת שהוכיח מדברי הרשב"א בפ' אלו דברים דס"ל דבעי' לחם דוקא כדעת הר"י שהביא המג"א סי' קפ"ח ע"ש ונ"ל דאפילו לדעת הגאונים הללו דוקא יין אבל פירות אפילו מז' המינין ל"מ וכן ראיתי להת"ש שכ' דתמרים ל"מ דלא סעדי והוי כמו שכר דל"מ אע"פי שהוא חמר מדינה ועיין לה' ברכ"י:

סימן רע"ה דין א' וכן בנר של שעוה מבואר בב"י דהטעם. הוא שמא ימחוט ראש הפתילה אבל שמא ליכא בנר של שעוה ועיין בטור סי' תר"פ ודלא כהפר"ח בתשו' סי' ט' ועיין להא"ר ולהרב בתי כהונה סימן ח"י:

סימן רצ"ט דין א' א"צ להפסיק הרי"ף מפ' מ"ש בגמ' דשבת קובעת לקידוש היינו אפילו בס' חשיכה וכ' הסמ"ג בדעת הרי"ף דמ"ש נמי בגמ' אבל הבדלה אינה קובעת דוקא בס' חשיכה אבל ודאי חשיכה קובעת אפילו להבדלה וזהו דעת י"א שכ' מרן בש"ע אבל הרא"ש הביא דעת העיטור דבודאי חשיכה קובעת אפילו להבדלה ודחאה מהלכה משמע דס"ל דגם דעת הרי"ף דבהבדלה אינה קובעת אפילו בודאי חשיכה והרז"ה הק' הא קידוש ילפי' ממעשר ובמעשר גופיה אינו קובע אלא בודאי חשיכה כדתניא חשיכה ה"ז לא יגמור משמע דוקא חשיכה ודאי והר"ן כ' שאינו מוכרח ע"ש וכ"נ ממתני' דנדרים דע"ו ע"ב דקתני מפר עד שתחשך והיינו עד ס' חשיכה דודאי בס' חשיכה אינו יכול להפר דס' דאורייתא הוא ולחומרא ועיין להר"מ בפי' המשנה ברפ"ד דדמאי:

סימן ש"א דין מ"ד לובש כל מה שיכול וכו' עמ"ש מרן בב"י בשם הר"ן ופ' בש"ע סי' של"ד דין ו' ועמ"ש שם:

סימן ש"ה דין ו' והחלב עצמו אסור מבואר בכלבו ובטור דהטעם משום גזירת משקין שזבו ולא כ' משום מוקצה דס"ל דחלב לא הוי מוקצה בדעת הרמב"ן והכלבו עצמו הביא מחלוקת בזה והובאו בב"י סימן תק"ה ומ"מ לכ"ע אסור משום גזירת. משקין שזבו ואיכא למידק מדאמרי' בפ' חבית דקמ"ר חולב אדם עז לתוך הקדירה ונחלקו הראשונים אי דוקא ביו"ט או אפילו בשבת והשתא נגזור משום משקין שזבו וצ"ל דל"ג אלא היכא דאם נעשית אותה החליבה ע"י ישראל היתה באיסור אז אפילו נעשית ע"י גוי אסורה אבל אם החליבה נעשית בהיתר ע"י ישראל לא גזרו ולכן בחולב לתוך האוכל לדעת הר"מ דאסור אינו אסור אלא משום מוקצה ולא משום גזירת משקין שזבו מיהו ק"ל ממ"ש הרשב"א בתשו' ח"ה סי' רכ"ו והובא בב"י סי' תק"ה בגוי החולב ביו"ט וישראל רואהו אם מותר באכילה והשיב שמותר ואין בו משום מוקצה. ע"ש ואמאי לא מיתסר משום משקין שזבו שהרי הרשב"א עצמו בחי' בפ' כל כתבי דקכ"ב בגוי שליקט עשבים לבהמתו דמאכיל אחריו ישראל הקשה אמאי לא גזרי' משום משקין שזבו ותי' דבמידי דלא אתי אלא ע"י מעשה כגון ליקוט עשבים ל"ג אבל במידי דאיתיה ממילא אפילו נעשה ע"י גוי גזרי' ע"ש והשתא ק' אמאי בתשו' התיר חלב. שחלבו גוי ליתסר משום משקין שזבו דחולב איתיה נמי ממילא כמ"ש בפ' חבית גבי חולב דמטמא לרצן ושלא לרצון ע"ש בתוס' ובדברי הראשונים ונ"ל דס"ל דיש לחלק בין שבת ליו"ט דבשבת גזרי' משום משקין שזבו בחולב אבל ביו"ט כיון דהותר בו א"נ במירי דמתקלקל אם עשאו מעי"ט א"כ מן הדין הי"ל להתיר אפילו ע"י ישראל כיון דחלב אם חלבו מעי"ט מתקלקל כמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ' חבית ולהכי אע"פ דמחמירין לחלוב לתוך הכלי מ"מ ע"י גוי לא גזרו משום משקין שזבו ואע"ג דבריש ביצה גזרי' משום משקין שזבו אפילו ביו"ט התם מיירי בסחיטת פירות דאם עשאו מעי"ט אינו מתקלקל כמ"ש הסמ"ג לאוין ס"ה אבל גבי חליבה יש לחלק בין יו"ט לשבת ובזה ניחא מ"ש הרי"ף בפ' חבית דאיכא מ"ד דההיא דסוחט אשכול ביו"ט מיירי ולא בשבת וק' מ"ש יו"ט משבת ועפי"ה ניחא דהאי מ"ד שהביא הרי"ף ס"ל דאפילו גבי סחיטה מתקלקל אם עשאו מעי"ט וזה בע"הג שהביא השה"ג בפ' חבית שהתיר סחיטה בי"וט ע"י ישראל ע"ש באופן דגם החליבה נר' דיש לחלק בין יו"ט לשבת וכן ראיתי למהרש"ל בתשו' סי' ע"ה וביש"ש ריש ביצה סי א' שכ' חולב ע"י גוי בשבת גזרי' משום משקין שזבו וביו"ט ל"ג ע"ש ועיין להפר"ח סי' תק"ה נקטי' שדברי מהרש"ל מוכרחי' לדעת הרשב"א ונקטי' כדעת הרשב"א והכלבו והטור דחלב שחלבו גוי ממשקין שזבו אסור וכ"נ דעת התו' ריש ביצה שהקשו למ"ל טעמא דמוקצה לקמן ת"ל משום גזירת פירות הנושרין ע"ש ואי איתא הא אצט' טעמא דמוקצה לאסור אם נעשה ע"י גוי אלא ע"כ דאפי' ע"י גוי גזרו אך ראיתי להר"ב בש"מ שם שתי' לקושי' התוס' דאצט' לטעם מוקצה לאסור אם נעשה ע"י גוי ע"ש המתבאר מדבריו דבדבר הנעשה על ידי גוי לא גזרו משום משקין שזבו באופן שד"ז