שלחנו של אברהם קטו

לא המיתו לא היה אסור למוכרו אלא ע"כ דאפי' ס' איסור אסור בסחורה וא"כ הוי כנזדמנו וכשהמיתו לא הוסיף עליו איסור סחורה וכבר הותר זה האיסור קודם שהמיתו דהוי נזדמנו מיהו בגמ' בפא"ט דנ"ג ע"ב גבי ס' דרוסות פריך הגמ' ולחניקינהו ולשדינהו באשפה הרי אפילו כשחנקן דליכא חששא שמא ימכרנו לישראל אסור למוכרו לנכרי אלא לשדינהו לאשפה וע"כ משום איסור סחורה נגעו בה דכיון שחנקן לא הוי כנזדמנו וא"כ ש"מ דקודם שחנקן דהוי ס' טריפות היה שרי לסחורה דאל"ה הוי בנזדמנו אפי' חנקן אח"כ והמרדכי והסמ"ק שהביא דבריהם מור"ם בסי' נ"ז שכ' ימיתנו גרסי בגמ' דפא"ט א"נ לזבנינהו ע"ש בהרשב"א בחי' אבל לגירסתנו אסור להמיתו ולמוכרו ועיין להנ"ב מ"ב חיו"ד סי' י"ג ועמ"ש בס' הקטן מצות כהונה סי' ל"ו עש"ב:

ב' ואם נזדמנו וכו'. כתב מרן בב"י דוקא בצייר שאומנותו בכך התירו והפר"ח חלק והתיר אפי' אינו צייר מיהו דוקא בשכבר נכנס ברשות אבל מי שמוצא קן אסור לצודו ע"ש ולפ"ז אם מצא בשר נבילה בשוק אסור ליטלו למוכרו לגוי כיון שעדיין לא זכה בו לא הוי כנזדמנו ונ"ל ראיה מגמ' בפ"ק דסנהדרין דט"ו דקא' מאי זכה זכה בעורו ומדלא אמר זכה בבשרו למוכרו לגוי דאפי' נחשים יכול למוכרן חוץ ממקום הארס דרבים הם עם הארץ שאוכלין אותם אלא ע"כ כיון דהפקר הם אסור לזכות בהם למוכרן ולא הוי כנזדמנו ודוקא עורו דאית ביה זכיה לגופיה ולא למוכרו ועיין פר"ח סק"ח :

ג' כתב הטור מוכרה לגוי או נותנו לו במתנה וכ' הכנ"הג בהג"הט דפ' בר"מ ולא כר"י דאמר דברים בכתבן ע"ש ולפמ"ש התוס' בחולין דקי"ד דבנכרי מכירו מודה ר"י י"ל דמ"ש הטור במתנה היינו בנכרי מכירו:

ד' כתב הטור אסור ליתנו לגוי בפני ישראל שמא יקנהו ממנו ישראל והק' הט"ז ביון דמותר לגנוב דעת הגוי במתנה לא חיישי' שמא יקנהו ישראל דמימר אמר דאיסור הוא וגנב דעת הגוי במ"ש התוס' כפג"ה דצ"ד ע"ש וי"ל דלא ב"ב התוס' אלא בחששה דשמא יתנהו לו בפני ישראל כיון דאיכא ב' חששות שמא יתנהו בפני ישראל ושמא יקנהו לא חיישי' כולי האי ותלינן דלא יקנהו יש' ואמר לגנוב וכו' אבל היכא דנותנו בפני ישראל בהא חיישי' להך חששא דשמא יקנהו ישראל ולא אסיק אדעתיה לגנוב וכו' ולכך אסר הטור ליתנו בפני יש' דלחד חששא חיישי':

סימן קיח א' ד"י אם אינו נהנה בחליפין מותר בכל ענין כ"כ התוס' בפ"ק רע"ז די"ב ע"א משם ר"י והוכיחו כן מדאמרי' קסתא דמורייסא בלומה וכו' ע"ש והיינו דס"ל דהתם לא מפסיד הגוי דאפשר שיערב טיפה א' שאין לו בה הפסד ובן לשון הרא"ש שם שכתב אלמא לא חיישי' שיערב דבר מועט ומה שהק' מהרימ"ט סי' ג' דחמרא במורייס מין בשא"מ ובעי' נ"ט ולא סגי בטיפה א' בבר כתבו הראשונים דבאיסורי גוים לא הלכו חכמים אחר הרוב משום הרחקה וכ"כ הפר"ח אבל מתשו' הרשב"א שהביא מרן בסי' זה שכתב לא חיישינן שיפסיד את שלו שיטיח פניה בשומן שלו ע"ש נראה דדוקא לא חיישינן שיפסיד אבל אם אינו מפסיד חיישי' אע"פ שלא נהנה וכ"נ מתשו' הרשב"א שהביא בב"ה ס"סי זה שכל דבר שיצטרך הגוי להפסיד את שלו להכשיל את ישראל לא חיישי' וראיה מההיא ארבא וכו' ע"ש וכ"נ מדברי רש"י שם בע"ז בד"ה רבא שכ' דהתם ל"ל הנאה לנכרי דנשדי נבילה בקדירה דמסתפי דאי חזי ליה ישראל תבע ליה בדינא ע"ש מש' ראי לאו משום דמסתפי היה אסור אע"פ שאין לו הנאה מיהו הריטב"א גריס בדברי רש"י דל"ל הנאה וכו' ועוד דמסתפי ע"ש מש' דמטעם דלית ליה הנאה לחודיה שרי לרבא דקי"ל כותיה ואפי' לא מסתפי ולאביי ס"ל דאסור אע"פ דיוצא ונכנס ולטעמיה אזיל בפ"ק דחולין דס"ל לאביי יוצא ונכנס אסור וס"ל לרש"י דאסור אפילו בדיעבד כחד תי' שכ' התוס' שם בחולין ול"ק מ"ש אפירש"י הריטב"א שם ע"ש ועיין לה' בעי חיי בחיו"ד סי' קע"ג בסופו ע"ש וכ"נ ממ"ש רש"י בע"ז דכ"ט ע"ב בד"ה משום איחלופי ברע ממנו ע"ש והתוס' שם בע"ז הקשו לאביי מ"ש משאר איסורין דשרי ביוצא ונכנס ונר' דר"ל דמאי מדמה אביי דלא חיישי' לדמי ע"ז מדלא חיישי' לנבילה שאני התם דהוי ביוצא ונכנס ושרי משום דמירתת וס"ל כחד תי' שכ' בפ"ק דחולין דאפי' לאביי שרי בדיעבד ביוצא ונכנס ולא אסר אלא לכתחי' אבל הפר"ח כ' דר"ל דמלישנ' דגמ' מוכח דדוקא דיעבד הוא דלא חשו חכמים ואמאי הא אפי' לכתחילה שרי ביוצא ונכנס בשאר איסורין ע"ש ודבריו תמוהים דאביי גופיה ס"ל בחולין דיוצא ונכנס בשאר איסורין לא שרי לכל הפחות לכתחי' והרמב"ן בחי' הקש' לפירש"י וז"ל אמאי ס"ד דאביי למיסר הא הו"ל עע"ג דשרי לכתחי' ואפילו היכא דבידו כמו שחי' ועוד דהכא לאו לכתחילה קאמר אלא בדיעבד מיירי כששפתו ולכ"ע אפילו יוצא ונכנס מותר ע"ש הרי דלא כ' לכתחי' אלא בעע"ג מיהו שם בחולין בסוף הסוגיא אמרי' אביי לא אמר כרבא התם לא נגע הכא נגע וא"כ אביי מודה היכא דלא נגע כההיא דיי"ן דשרי לכתחי' וצ"ל דס"ל להרמב"ן דהכא הוי כנגע כיון שקדירתו בידו וקדירה של ישראל סמוכה לה וכ' הפד"ח דמדברי הרשב"א בת"ה ד"צ נר' שאין לו הנאה לא חיישי' להכשיל ממ"ש היכא דהניח הנכרי התבשיל ביד עכ"ום דלא חיישי' שמא סילקו והחזירו דמה הנאה יש לו בסילוקו ע"ש וכבר הוכחתי דעת הרשב"א דאם אינו מפסיד חיישי' אפי' שאין לו הנאה וע"כ דשאני דת"ה דבשולי גוים דרבנן לא חשו וכן צ"ל במה שהביא ראיה שם בת"ה מדתניא מניח ישר' קדירה וכו' וההיא אפי' לכתחי' כדקתני מניח והרי כ' הרשב"א בתשו' סי' תשס"א דלא סמכי' לכתחי' אגוי אפי' היכא דמפסיד אלא ע"כ לחלק בין דאורייתא לדרבנן כנ"ל ברור בדעת הרשב"א ועיין לה' בני חיי:

ב' כתב מהרימ"ט ח"ב סי' ג' דוקא במידי דאית ליה טירחא אבל מידי דל"ל טירחא מכשיל לישראל אפי' לא נהנה ע"ש והפר"ח חלק עליו ע"ש ונ"ל ראיה לדעת מהרימ"ט מדאמרי' בפג"ה דצ"ז דבטעימת האיסור סמכי' אקפילא וכ' התוס' והרשב"א דדוקא אומן דלא מרע אומנותו אבל גוי שאינו אומן לא סמכי' עליה ואמרי' דמשקר הרי אע"ג דלא נהנה חיישי' דמשקר וע"כ משום דל"ל טירחא מיהו דמעשה לא עביד להחליף אבל דיבור בעלמא חיישי' להכשיל את ישראל ועפי"ז י"ל אמ"ש הט"ז בא"הע סי' י"ז סק"ה דגוי המעיר שמת בעלה ל"ח להכשיל כיון שאינו נהנה והוכיח. כן מכאן ותי' עפי"ז מה שהק' הריב"ש סי' שע"ז ע"ש