שלחנו של אברהם קה

כגון בשר עוף בחלב וכתב הכנ"הג הגהב"י אות מ"ח שדעתו דמ"ש הר"מ שהרי הם אסורים בהנאה מדבריהם קאי גם אב"בח וא"כ ע"כ דקאי לבשר עוף בחלב ע"ש וזה לא יתבן אלא למ"ש הב"ח בסי' פ"ז לדעת הר"מ דבשר עוף בחלב אסור בהנאה אבל ה"ה בפ"ט מה' מ"א ד"ד כ' לדעת הר"מ דבשר עוף בחלב. מותר בהנאה ע"ש. ולפ"ז ע"כ דלא קאי הר"מ אלא אחש"ב ימ"מ מינה נלמוד לבשר עוף בחלב דמ"ש וכ"כ התוס' בע"ז דע"ד ע"א הא תנא ליה דאפילו בסתם יינן דרבנן ל"ב אבל התוס' בזבחים דע"ד בד"ה אלא כ' דאצטריך למתני חביות סתומות משום דיי"ן נ"ל מדק' וס"ד דבטל דהוי כסתם יינן ע"ש מש' דבסתם יינן אפילו חביות סתומות בטלו ועיין להתוס' בפ' הערל דפ"א ע"ב בד"ה ד"י ע"ש ומדברי התוס' בע"ז שם שהק' מאי פריך וליתני חתיכות נבילה נימא בבד תני ליה ותי' א"כ ב"בח אמאי תני ליה אין להוכיח מדבריהם דבשר עוף בטל דא"א נימא דקמ"ל אפי' בשר עוף בחלב ל"ב אע"פ שהוא מדרבנן די"ל דכבר שמעי' ליה מיי"ן דמיירי בסתם יינן דרבנן והפ"ת הוכיח דבשר עוף לדעת הר"מ בטל ממ"ש בפט"ו דכ"ז דחלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף מרבה עליו בשר עוף עד שיתבטל ע"ש וי"ל דמיירי בחתוכים חתיכות דקות דאינה ד"ל ועיין להפ"ת סימן ק"י ד"ג שפ' בחהד"ל בדרבנן בטלה ע"ש וכבר נתבאר דד"ז במחלוקת הוא שנוי ומ"מ בתרי דרבנן כגון בשר עוף בחלב שחוטה נ"ל דבטל לכ"ע:

ג' ד"ב אבל אם נאסרה וכו' כ' הט"ז גבינה של חלב טריפה הוי חהר"ל ממ"ש מור"ם בהגה לעיל סי' פ"א ועיין להנה"ב ומדברי הרשב"א בת"ה דק"ג ע"א שב' בגבינה שגיבנו מחלב ס' טריפה שנתערבה באחרות אי הוי דשל"מ ע"ש אין להוכיח דא"א ת"ל דהוי חהד"ל ואפילו שלא במינה ל"ב די"ל דנ"מ לטרופה וגם נ"מ לספיקה ועיין בס' באר עשק סי' ק"ז ולהפר"ח:

ד' ד"ג תרנגולת בנוצתה וכו' כ' הפרישה דבתרנגול' שאינה בנוצתה אע"ג דאינה מבושלת הוי חהר"ל משום דחזיא לאומצא וכו' ע"ש ודבריו לא יבונו אלא לגי' רש"י והתוס' שם אבל לגי' הרשב"א בחי' שם והיא גי' הרי"ף והר"מ בכל בשר חי חזי לאומצא וכ"פ מרן בש"ע א"ח סי' ש"ח ע"ש וכבר עמד בזה המנ"י כלל מ' ע"ש. ועוד ק"ל דהכא אמרינן דוקא מבושלת אבל בשר מליח לא הוי חהר"ל ובשר מליח חזי לאומצא לכ"ע כמ"ש שם בפ' מפנין אלא ע"כ אפילו חזי לאומצא איהו ר"ל בכ"הג דאבילה ע"י הדחק היא והכא לא זו א"ז קאמר במ"ש הכנ"הג ע"ש והפר"ח הוכיח דדעת מרן אפילו חיה הוי ד"ל ממ"ש בסי' ק"י ע"ש וכן מסיק ה' מנחת בהן דצ"ו דאפילו חיה הוי חהר"ל ע"ש אבל הב"ד בא"ח סי' קצ"ז כ' דמצה שנתערבה עם חמץ חד בתרי קודם אפיה לא הוי חהר"ל כיון שאינה מבושלת במ"ש בש"ע ביוד ע"ש:

סימן ק"ג א' ד"א כל דבר שטעמו פגום וכו' כתב הג"א בפ"ב דע"ז וא"וה כלל ל"ב. דבר שאינו נ"ט לא לפגם ולא לשבח אסור והש"ך הוכיח כן מג"ה דבעי ס' כשנימוח ומהידוש' דפ"י דתרומות וה' מ"ך בח"א מש' התערובת פ' יו"ד הבין דמה שאינו נ"ט כלל הוא מחמת יבשותו ותמה ע"ז דכי נתייבש פקע איסורו ול"ד לגיד דהתורה אסרתו אע"פ שהוא עץ והפר"ח כ' דהג"א מיירי בדבר שיש בו טעם אלא שאינו נרגש והוכחת הש"ך נכונה מהירוש' דמיירי במ"במ שאינו נרגש טעמו וה' קול אליהו ח"א חיו"ד סי' י"ד מציאה מצא בס' א"ז כ"י הדברים בשורשן כמ"ש הפר"ח וגם הביא הראיה דירוש' ע"ש במ"ש בס"ד ומ"מ ד"ז דדבר שהוא נ"ט אלא שאינו נרגש דאסור משנה שלימה היא בפ' ג"ה דצ"ו ע"ב ג"ה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו בנ"ט וכן חתיכה בחתיכות ע"ש הרי דמ"במ דמשעדי' בס' הוא אפילו הסירו האיסור ולא נשאר אלא טעמו וא"כ הי"ל ללמוד ד"ז מהמשנה הלזו וז"ל הריטב"א בחי' בפ' השוכר דס"ז אהא דאמרי' נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם פי' אע"ג דלא משבח ממש בתחי' דינו כמו שהשביח ממש כיון שלא פגם בתחי' ע"ש:

ב' הגה אם אינם פגומים בעצמם וכו' כ"כ א"וה כלל ל"ב ומתבאר שם דכשהם פגומים בעצמם דהיינו שנסרחו אפילו דלקי עלייהו כשאכלן בעין אינו אוסר תערובתו והיינו אפילו נפגם קצת דכשנפגם שאינו ראוי למאכל אדם אינו לוקה כמ"ש ה"ה בפ"ב מה' מ"א ודלא כהפר"ח דמתבאר מדבריו דהא דאינו אוסר תערובתו כשנפגמו הוא מטעם דאפילו אכלן בעין לא לקי עלייהו:

ג' כתב הר"מ בפ"ד מה' מ"א אם אכל אוכל איסור שנבאש והסריח עד שאינו ראוי למאבל אדם פטור וכ' המ"כ פטור אבל אסור דנט"לפ לכתחי' אסור והפר"ח חלק ע"ז דבחתיכה כשנסרחה הוי דיעבד ואינו אסור אלא משום בל תשקצו ע"ש ולפמ"ש התוס' בסוף ע"ז דהטעם דבנט"לפ הקדירה אסורה והתבשיל מותר משום דהקדירה נבלע בה בזמן שהיה מושבח אבל המאכל נבלע בה בשעה שהוא פגום ועיין להב"י סי' צ"ד גבי כף חולבת ע"ש לפ"ז בחתיכה שנסרחה דמיא לקדידה דמעיקרא היה מושבח וכדברי המ"ך וכ"כ בפשי' המש"ל בפ"ח מה' מ"א די"ח וכ"נ מהגמ' בפ' אלו עוברין דמ"ה ע"ב דאמרינן הפת שעיפשה ונפסלה מאוכל אדם נשרפת וכו' ואי שרי באכילה אמאי בעי שריפה הא נט"לפ שרי אפי' באיסורי הנאה. אך דאיתי להר"ן שם שהק' אמאי נשרפת הא נט"לפ הוא ותי' משום דראוי לחמע בה ע"ש וא"כ אין ראיה משם ואין להוכיח מדברי הר"ן דשרי אפי' מדרבנן די"ל כיון דבאכילה אינה אלא מדרבנן לא בעי ביעור אי לאו משום דראוי לחמע וכ"נ מדברי הש"הג שם דאסורה באכילה וא"צ ביעור ע"ש ועיין להר"ן שם גבי מלוגמא ובגמ' רע"ז דס"ח ע"ש. והרא"ה בס' ב"ה דק"ט ע"א כ' דנבילה שנסרחה מאוכל אדם שרי לאוכלה בעינה מגמ' דפ"ג דשבועות דכ"ד ע"א דאמרי' מ"ל כדרבא ע"ש ותמהני דמלבד דלגי' רש"י אין להוכיח כלום אלא אפי' לגי' התוס' אין להוכיח דשרי אפי' מדרבנן דהתם אד"ת קאי ומ"מ אם נפסלה גם לכלב שרי אפילו מדרבנן וכדמוכח מההיא דפ' א"ע:

ד' כתב הפר"ח שקצים המאוסים אע"פ שנסרחו אסורין ולוקה עלייהו ע"ש וכ"נ מדברי התוס' בע"ז דס"ט בד"ה אימדטוטי שכ' דהשרץ בעצמו דאיפגם אסור לכ"ע ע"ש בהרא"ש ועיין להפ"ת והרב פלתי:

ה' נראה דגם בכלאי הכרם וב"בח אע"פ דלוקין