שופריה דיעקב חלק ב רלד

הראב"ד לכך בא לנתוץ מה שחשב רבינו לבנות. שלדעת הראב"ד ז"ל לא כן הוא אלא שנשבע השותף ונוטל שעל דעת כן נשתתפו. וכך המשך דבריו אלא שאינו מודה שישלם שמעון בגרעון וכו'. שלא קיבל וכו' כלומר שמזה הטעם לבד הוא שיש לו' שלא ישלם שמעון חמשים מביתו לדעת הסוברים שהפחת לאמצע. ולא מטעמו של רבינו שהוא מפני שאין השותף נשבע ונוטל. דלדידי ליתא להאי טעמא ואם היה הדין שהשותף משלם מביתו וכמו שהיא דעת רבינו או אם התנו כן בודאי היינו דנין ביניהם שישבע ראובן ויטול ן' משמעון. ועוד הוסיף לבאר זה היטב בחלוקה השנייה וכתב ומ"ש בסוף וכו' אינו דין אמת. כלו' בין לדעתי שההפסד לפי המעות בין לדעתו שהוא לאמצע מהטעם שרמזנו שאין דינו של רבינו שעליו השריש זה אמת. והוא מה שסיים שאין השותף מהנשבעין ונוטלין. אבל האמת שלדעתי שההפסד לפי המעות נשבע ראובן ונוטל ס"ז ומניח לשמעון ל"ג כמו ברישא שהיה המנה ביד ראובן. דלדידי ל"ש היה ביד ראובן או ביד שמעון. וגם לדעתו שהפחת לאמצע לדידי. ל"ש אם הוא נשבע להחזיק או ליטול ואם יהיה הדין כדבריו שהשותף מתחייב לשלם מביתו בין ברישא בין בסיפא ישבע ראובן ויטול כל המנה ויוסיף לו שמעון חמשים מביתו. ולא רצה הראב"ד לבאר זה שהוא סובר גם לדעת רבינו כיון שלדעתו אין השותף משלם מביתו. ועוד שמדבריו לפי דעתו נשמע להרמב"ם ז"ל. ועוד שמדבריו הראשונים מבואר זה ואפי' לבאר דעת עצמו לא היה צריך עוד בסיפא דמרישא נשמע לפי מה שכיווננו בדבריו עתה. אלא שרצה לבאר כל החלוקות שהוא חולק בהם עם רבינו לפי דעתו שהשותף נשבע ונוטל. ועוד שבסוף הוא עיקר דבריו של רבינו ביסוד זה ששם אז כתבו רבינו להיות חוזר על כל דבריו מתחילה ועד סוף. ולכן קבע הראב"ד השגתו גם בסוף. ששם עיקר הדבר. וגם ששם אז בא לידי מדה זו שראובן נשבע ונוטל מיד שמעון אפי' לפי שיטתו. ובאמת אעפ"י שדברי הראב"ד ז"ל סתומים וחתומים וכל מה שאנו מכוונים בדבריו אינו אלא דרך נבואה. מ"מ ניכרין הדברים בכוונתו כמו שהבין הרדב"ז ז"ל אחר שנתבאר בדברי רבינו שיסוד זה יש עליו עוררין כמו שסיים בדבריו והזהר בדין זה שכבר טעו בעלי הוראה. וזה בודאי על עיקר הדין שעליו ירב אמריו. והוא מ"ש שאין השותף מהנשבעין ונוטלין. כי על כן הניח מלזכור זה עד לבסוף שיהיה חוזר על כל דבריו מתחילה ועד סוף שכולם מורכבים על יסוד זה וסיים מיד עליו והזהר בדין זה וכו'. וכיון שכן אומדנא דמוכח איכא שהראב"ד הוא ראש לאותן בעלי הוראה שחולקין בזה ועל כן דרך ובא לו לחלוק. ועל כן חרד כל החרדה בחלוקה השנייה ששם עיקר הדבר. וכתב תחילה וסוף שאין דינו של רבינו אמת. שבודאי אין זה אלא כלפי מה שקרא רבינו לסברת הבעלי הוראה שהיא דעתו ג"כ טעות. לעומת זה גם הוא השיב אמריו שאדרבא אין דינו אמת. ודין החולקין הוא האמת. באופן שמכל זה מוכיחין הדברים שלחלוק על עיקר הדין שאין השותף נשבע ונוטל בא הראב"ד ז"ל. ולא הוא לבד סובר כן שיש אתו בעלי הוראה הסוברים כן וכמ"ש. ואין זה מן התימה שלא מנו זה חכמים בהדי הנשבעין ונוטלין דהכא הוי כאלו התנו כן. דמסתמא על דעת כן נשתתפו. ודומה לזה כתב הש"ך בסי' צ"א סקכ"ג משם הגאון אביו ז"ל דטעמא מאי אמרינן במוציא הוצאות על נכסי חבירו נשבע ונוטל. משום דהוי ברשות חבירו מתחילה הימניה בשבועה. ע"ש. כך סברת הבעלי הוראה גם בשותף כיון שברשות חבירו הוא נושא ונותן. ורבינו חולק בשותף וגם בהך דמוציא הוצאות יש טעמים אחרים וכמ"ש הסמ"ע שם. ועוד שיודע שהוציא אלא שאינו יודע כמה וכמ"ש הסמ"ע שם סק"מ ולא ידענא למה לא עשה טעם זה עיקר בס"ק שאחריו. ומיהו הטעם דהו"ל למידע איפשר שגם בשותף שייך לומר כן: ואיך שיהיה סמך גדול מצא הרדב"ז ז"ל למה שרצה לחלק בדעת רבינו. כיון שגם בעיקר דינו של רבינו יש חולקין. ואם אין הלכה כמותם אפשר שבזה תהיה הלכה כמותם. שגם רבינו אפשר שלא חלק עליהם בזה: ומלבד מה שכתבנו שניכרים הדברים שהראב"ד ז"ל לחלוק בעיקר הדין בא וכדברי הרדב"ז ז"ל. עוד זאת נראה שדברי הראב"ד האחרונים מוכרחים להתפרש כדבריו ז"ל. שלפי מ"ש הרב בפרישה שעיקר טעמו לפי שהם מוחזקים בו לפי מעותיהן. וגם לדעת רבינו סובר הראב"ד שיטול ראובן שני שלישים ושמעון שליש. לא ידעתי איך יתפרשו דבריו באומרו שההפסד לפי המעות שני חלקים לראובן וכו'. שמזה נראה שמצד שההפסד לפי המעות שעולה לזה שני שלישים ולזה שליש. הוא שנוטל ראובן במנה זה ס"ז. ונשאר לשמעון ל"ג. ולפי מה שהבין הרב בפרישה. לא מצד שההפסד לפי המעות אמר כן אלא מצד שהמנה הזה בחזקת שניהם לפי המעות. ואפי' אם יהיה ההפסד בשוה כדעת רבינו הדין כן. ולפי הבנת הרדב"ז ז"ל מתפרש דבריו יפה שר"ל שההפסד הזה כאלו הוא ברור עפ"י שבועת ראובן ולפי דעתינו שההפסד לפ"ה ראוי שיטול בו ראובן ס"ז. ולפי דעת רבי' יטלנו כולו עפ"י שבועתו. ותמהתי מכת"ר שעם שתמה על פירושינו יותר הי"ל לתמוה על פי' הרב בפרי' שאינו נהלם כלל בדברי הראב"ד. אבל פירושינו נהלם יפה אלא שלפי מה שהבין בו כת"ר תמה שאינו דין אמת. אלו התבונן מעט בקל היה מבין כוונתי. כי לא דמיתי ולא עלתה על לבי לפ' ששמעון טוען בריא שהוא ריוח. שמהיכן ידע זה. ואפי' מי שאין לו עינים יברר מדברי הרמב"ם דמיירי ששמעון אינו יודע מההפסד. וכיון שכן מהיכן ידע ויטעון בבריא שהוא ריוח. אבל כוונתי ששמעון כיון שאינו יודע מההפסד כלום. הוא חושב שעדיין כל הת"ר קיימין. וזה מותר הוא שכשנטל הוא נטל מכי"ה לא ידע אם יש ריוח או הפסד עד עת בא דבר ראובן שנפסד הכל. והמנה שנטל הוא תשלום הת"ר של הקרן וכל עיקר השתדלותי בזה הפי' ליישב דברי הרמב"ם שכתב שחולקין בשוה ולא לפי המעות שהוא מפני שאנו מחזיקין אותו שהוא ריוח כמו שחושב שמעון ולכ"ע הריוח חולקין בשוה: והראב"ד מקיים דברי ראובן ע"פ שבועתו. ולכך כתב שחולקין לפ"ה. ואבי ראה שסוף כל סוף הסכימה דעתך לכוונתינו בדברי הראב"ד ועיקר הלימוד שעשיתי אני מדברי הראב"ד הוא עצמו הלימוד שעשה כת"ר אלא שכת"ר הוסיף להשכיל להיטיב ולברר דמהראב"ד נשמע להרמב"ם לדעת הראב"ד שראובן נוטל כל המנה ומשלם עוד לשמעון ן'. ומזה מבואר יותר דלהראב"ד נשבע ונוטל וזה נשמע מכלל דברינו. ובאמת גם מהראב"ד לחוד משמע שפיר אלא שיש קצת לדחות דילמא לא סבר הכי. אלא במה שהוא מקרן השות' ולא ליטול חוץ מזה. כמו שהוא ענין הרדב"ז ומנ"ל