שופריה דיעקב חלק ב רלג

הנשאר ביד שמעון. וע"י שבועה זו הוברר ההפסד וליכא ספיקא בזה כלל ולא נשאר מהקרן כ"א המנה הזה וכל א' מהם נוטל בו לפי ערך מעותיו וע"כ ירד לדקדק חשבון ההפסד במקום הזה. להודיע שאין אחר השבועה כלום ואפי' הוא ביד שמעון נוטל בו ראובן שני שלישים. וממילא איפשט בעיין דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל הפחת לאמצע. לדעת הראב"ד ז"ל ראובן נוטל המנה הזה כולו מפיאת ההפסד שמגיע לשמעון בהפסד ת"ק. ובזה השגנו לתכלית המבוקש. דהראב"ד ז"ל פליג על הרמב"ם ז"ל וס"ל דשותף נשבע ונוטל מה שביד חבירו מהקרן אם נשתתפו סתם לדעת הרמב"ם ואם התנו בפי' נשבע ונוטל גם מביתו לדעת הראב"ד ז"ל דאדעתא דהכי משתתפין מעיקרא ובזה באו דברי הרדב"ז ז"ל לכלל ישוב. ואיפשר לו' דהראב"ד ז"ל רמז זה בתחילת דבריו במ"ש שאין זה דין אמת. ור"ל שאין זה דין אמת אפי' לפי סברתו דס"ל הפחת לאמצע אלא ראובן נוטל המנה כולו. אמנם לדידי דהפחת לפי ערך המעות לא יטול בו כ"א שני שלישים שההפסד וכו'. ועל הכל דעת כת"ר תופיע ותכריע בעין החכמה והעיון הדק היטב היטב הדק. כ"ד נאה"ב: הקטן שמואל בן מלכא ס"ט מגן גבורים. כאריה כרע רבץ. וטעמו כצפיחית בדבש. מר ניהו החכם השלם והכולל נר"ו יאיר וזרח. כי"ר: אודיע נאמנה כי מיום בא אלי כתב כת"ר הראשון לא פניתי לחזור על הענין היטב לרוב הטרדות וקוצר המציג מצורף לזה עומק המושג. כי הענין עמום ומסופק מאד ילאה בו הרעיון. ויפסיד בו העיון. ויקוץ ממנו כח הדמיון. והגם שהייתי משתתף עם כת"ר בדברים שבעל פה לא היו תשובותי כדת נתונות כ"א ממה שנשאר בזכרוני כאשר יחלום החולם והן היום פניתי דעתי ונתתי אל לבי לחזור על הענין היטב ונתבוננתי בדברי כת"ר יפה. וגם ראיתי דברי הרב בפרישה. והן אמת שהרב בפרישה לא עלה בדעתו כלל לפרש בדעת הראב"ד שהוא חולק על עיקר הדין שאין השות' מהנשבעין ונוטלים והוא חושב שמ"ש הראב"ד על דברי רבינו בסוף אינו דין אמת. רצה לומר שאף לשיטת רבינו הוא אומר כן דבין למר ובין למר המנה הזה הנשאר מהשות' אינו דין אמת שיחלקו בשוה אלא לפי מעותיהן שהטילו. שהרי מתוך כי"ה נטלו שמעון. וזהו עצמו מה שהוא קשה לנו בדברי רבינו. אלא שהרב ז"ל תלה מחלוקתם בסברא בעלמא בנוייה על השורש שהשרישנו רבינו למעלה בפ"ה מהלכות ההם דין ה' שהדבר ידוע לשני שותפים אף על פי שהוא ברשות אחד מהם אינו יוצא מחזקתו של שני כל ימי השות' וכו'. שנאמר המוציא מחבירו עליו הראיה. אלא הרי הוא בחזקת שניהם עד שיביא הראשון ראיה עכ"ד. והביאם הטור ומר"ן ז"ל סי' קע"ט. ומסיימי בה בשם הראב"ד ז"ל. ול"מ במילתא דידיע לתרווייהו בשוה אלא אפי' חזו דהאי אייתי זוזא והאי אייתי זוזא וזבינו בהו עיסקא. ולא ידיע כמה אייתי חד. ובתר הכי נפק עיסקא מידיה דחד ואמר תרי תלתי דידי ותלתא דחבראי לא מהימן וכו'. ע"כ. ומזה הטעם אין אנו אומרין שיקרא ראובן מוציא ולא יטול מהמנה שביד שמעון כלום עד שיביא ראיה שהפסיד לפי שאנו חושבים המנה הזה כאלו שניהם מוחזקים בו. אלא דבהא פליגי רבינו והראב"ד. דרבינו סובר כיון ששניהם מוחזקים בו ושניהם יש להם בכי"ה יותר מ"ן. ויוכל להיות שיש לכל אחד מהם במנה זה ן' או כולו של א'. לכן הרי הוא בחזקת שניהם בשוה כאלו שניהם הטילו בשוה ויחלקו בשוה. ולאו משום דקי"ל כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין דאנן לא קיימא לן הכי. וגם סומכוס לא אמרה אלא בשמא ושמא. עיין בטור וב"י סי' קל"ט וסי' רכ"ג. אלא דבכגון זה ששניהם מוחזקים לכולי עלמא חולקין. ואפי' לרבנן דפליגי אסומכוס דלא שייך הכא המוציא מחבירו עליו הראיה שאינו בחזקת שום א' מהם. ודמי לההיא דסי' קל"ט ב' שהיו אוחזין בכלי א' וכו'. או שהיו יושבין בצד ערימה של חטין. זה אומר הכל שלי. וזה אומר הכל שלי כל אחד מהם נשבע וכו' ויחלוקו. ע"ש. והכא נמי שניהם מוחזקין במנה זה. וכל א' טוען ברי שהמנה שלו ממה שהניח בכי"ה שגם שמעון טוען ברי שהוא שלו ממה שהניח אלא שאינו יודע אם הפסיד ראובן וראוי ליטלו או לא ולכך הוי דינא דיחלוקו. ומיהו ברישא שהמנה ביד ראובן לא אמרינן הכי כיון שראובן טוען ברי שהפסיד ושמעון שמא וראובן יכול לישבע ולהחזיק מה שבידו להכי אף על פי שהוא בחזקת שניהם אמרי' שישבע ראובן ויחזיק מה שבידו. משא"כ בסיפא שאין שמעון המוחזק יכול לישבע נשאר בחזקת שניהם וחולקין בשוה. זוהי כוונת הרב בפרישה וסמ"ע בדעת רבינו. וכ"ך ג"כ בדעתו הרב בב"ח ע"ש. אבל הראב"ד סובר שמה שהוא בחזקת שניהם אינו אלא לפי מעותיהן שהטיל כל א' מהם שהרי מכי"ה נטלו ושניהם מודים שיש לזה שני שלישים ולזה שליש. ועד כאן לא אמרי' שדבר ידוע משל שות' חולקין בשוה אלא בשיש ביניהם הכחשה שזה אומר אני הטלתי שני שלישים וזה אומר שוה בשוה הטלנו. בהא הוא דאמרינן מסתמא בשוה הטילו ויחלוקו. משא"כ הכא שהלה מודה שלא הטיל כ"א מחצית ממה שהטיל חבירו. וזה המנה נוטל מהאמצע. א"ך אין לזה בו כ"א חזקת שליש. וכן לא דמי להך דסי' קל"ט דהתם נמי שניהם מוחזקים כאחד. משא"כ הכא דהוי כאלו זה מוחזק בשני שלישי המנה וזה בשליש כפי מעותיהם. ולכן סובר הראב"ד דאף לשיטת רבינו אין זה דין אמת שיחלקו בשוה אלא לפי מעותיהן שני שלישים לזה ושליש לזה. דנהי דכל המנה אין לראובן ליטול לשיטת רבינו שההפסד בשוה משום דהוי נשבע ונוטל כיון שגם שמעון מוחזק כמוהו. מ"מ לפי מעותיו מיהא יטול בשבועה שנשבע להחזיק מיקרי שבכך הם מוחזקים זה ס"ז וזה ל"ג. וזהו שהוצרך הראב"ד לחלוק עוד אהאי סיפא. דברישא לא חלק אלא לפי דעתו שההפסד לפי המעות. אבל לדעת רבינו דין אמת הוא שיטול ראובן כל המנה. אבל בסיפא סובר דגם לדעת רבינו אינו דין אמת שיחלוקו. שאלמלא לא חלק בזה היינו אומרים דבסיפא מודה שאין זה נוגע למחלקותו. או שהיינו אומרים שלדעתו שההפסד לפי המעות א"כ בסיפא אעפ"י שאין שמעון המוחזק יכול לישבע כיון דאפי' לדברי ראובן יש לשמעון באותו מנה שליש ונמצא שאין חולקין כ"א על ב' שלישי המנה הוה אמינא שלדעת הראב"ד יטול שמעון שני שלישים וראובן שליש. קא משמע לן. זהו תוכן דברי רבינו והראב"ד לדעת הרב בפרישה: אבל הרדב"ז ז"ל בודאי רוח אחרת אתו בכוונת הראב"ד ז"ל שהוא סובר שכל עצמו של הראב"ד ז"ל בהשגתו סובב סובב לחלוק על היסוד הזה שבא ליסד רבינו בדין זה שאין השות' נשבע ונוטל. שכל עיקר דברי רבינו כאן אינן אלא ליטע זה בלבנו. וגם