שופריה דיעקב חלק ב רלב

שיטה זו. מ"מ כלל הוא מסור בידינו דמוטב לסבול דוחק הלשון ולא דוחק הענין. ובאמת שהוראה זו היא תמוהא עד מאד דטעם זה לא יספיק לנו לחייבו כ"א לדעת הראב"ד כדי לשלם מביתו דכיון שלא הטיל כלום ודאי הוא דאדעתא דהכי נחית מעיקרא. דאם לא ישלם מביתו תשלום ההפסד הזה מאין ימצא. וכ"ש בנד"ז שהתנו בפי' לשלם כ"א חלקו בהפסד ודאי הוא שעיקר התנאי הוא לשלם מביתו ודי לנו לחייבו בהפסד ברור. אבל בהפסד שאינו ברור מנין לנו לו' לדעת הרמב"ם ז"ל שהאמינו שמעון לראובן לישבע וליטול כיון שלא הטיל כלום ולו יהיה אלא ספק אוקי ממונא בחזקת מריה וראובן הוא שהי"ל לחוש לעצמו ולהתנות בפי' שיהיה נאמן בשבועתו שכך הפסיד ויטול. וכיון שלא ירד לתנאי זה איהו דאפסיד אנפשיה ונשאר חיובם ופיטורם ע"פ הדין. והרי ראובן כשאר אדם דעלמא דאינו נשבע ונוטל: וגדולה מזו נר' מדבריו דלאו דוקא שלא הטילו כלום אלא אפי' הטילו לכי"ה ממון ידוע משלהם והיה בכוונתם לשאת ולתת בממון זה ובזו' מנכסי הזולת כמנהג הסוחרים שמטילים לכי"ה סך מה מממונם. ובדעתם להגדיל מדורת עסק משאם ומתנם מנכסי הזולת. ודאי הוא שישבע ראובן ויטול. ואע"פ שהטיל לכי"ה כלא הטיל דמי. דמה שהטיל ה"ה בטל בששים בנכסי הזולת וכמאן דליתיה דמי. אלא שהרב ז"ל כיון דבנדון דידיה לא הטילו כלום לא האריך בזה לבארו הטיב אלא רמזו בקיצור בתחי' דבריו ויצא לידון בנדון דידיה דלא הטילו כלום. וטעם הרב לפי קוצ"ד נר' לו' דבנדון הרמב"ם ז"ל דלא נשתתפו כ"א באלו הת"ר דינרים דוקא מילתא דלא שכיחא הוא שלא ירויחו. ולא עוד שלא ירויחו אלא שיכלה כל הקרן כולו בהפסד. וכיון דלא שכיח דבר זה. בזה הוא דאמרי' דלא עלה על דעת שמעון שישבע ראובן ויטול ודי לו להתחייב בהפסד ברור אבל אם היה בדעתם להתעסק במעות אלו ובזו'. שכיח הוא שיכלה כל הקרן ויותר ממנו בכפלים לפי ריבוי הממון שמתעסקים בו ודאי הוא שעלה על דעתו דבר זה מעיקרא. ואדעתא דהכי נשתתפו. וכאילו פי' להדייא שישבע ראובן ויטול: ולענין הנדון שנשאל עליו כת"ר פשוט הוא שאינו מן הענין לדעת הרדב"ז ז"ל ולא אמרה הרב אלא היכא שלא הטילו כלום לכי"ה. אבל אם הטילו כ"א מהם סך מסויים לכי"ה הוא נדון הרמב"ם עצמו יהיה משלהם או משל זולתם דלאו שמא גרים אלא טעמא גרים וכמ"ש כת"ר. ועוד נר' מדברי הרב ז"ל דאפי' לא הטילו לכי"ה כלום אלא נשתתפו אדעתא לישא וליתן בממון אחרים ואותן אחרים מכירים גם את שמעון שיכולים הם מן הדין לגבות ממנו מה שנתנו בידו ודאי הוא שאין ראובן נשבע ונוטל. שהרי גם שמעון לוקה הוא במה שנתנו בידו הזולת שאין לו על ראובן אלא שבו' ונשבע ונפטר הוא ולא נשבע ונוטל. ולא אמרה הרב רק היכא שאין לשמעון מכיר מבעלי הממון שנשאו ונתנו בו. וכנדון דידיה שלא היה השר מכיר לא בהפסד ולא בהוצאות אלא לראובן. ואם אתה אומר שלא ישבע ראובן ויטול לקתה מדת השות'. אבל היכא שיש לו מכיר בעסק זה לא לקתה מדת השות' כלום. שאף הוא לוקה כמוהו אפי' לא יהיה ההפסד מבורר. זהו מה שנר' לקוצ"ד ומיעוט שכלי. ומעתה אין אנו צריכין אלא לאחד המיוחד מר ניהו רבא ה"ה ידידינו הרמב"ן להשקיף בעין החכמה והעיון לצדד המערכות וללבן ולצרף ההלכה מטעמיה דאבא אריכא: עוד חזרתי על הראשונות לשוב ולדקדק בדברי הראב"ד בהשגה זו אולי אמצא מקום להעמיד מה שנראה מפשט דברי הרדב"ז ז"ל. דהראב"ד ז"ל פליג על הרמב"ם ז"ל וסבירא ליה בשותף נשבע ונוטל ובעודי נבוך בענין זה והנה בצבץ לנגדי ספק א' בדברי הראב"ד ז"ל האחרונים במה שהשיג על דברי הרמב"ם ז"ל בענין המנה הנשאר ביד שמעון וכתב שאין זה דין אמת אלא כ"א מהם נוטל לפי ערך מעותיו אם דין זה הוא מילתא פסיקתא לכל הסברות ור"ל שאין זה דין אמת אפי' לסברת הרמב"ם ז"ל וסיעתו דס"ל הפחת לאמצע או דילמא לא כתב כן רק לפי סברתו דס"ל הפחת לפי ערך המעות. אבל לדעת הרמב"ם וסיעתו לא כתב כלום. וממילא נשאר הדבר בספק אם הוא מודה לו בזה. ונפקא מינה להיכא שהתנו בפירוש או חולק עליו באופן אחר. והנה מפשט דקדוק דברי הראב"ד ז"ל נראה פשוט דלא קתני לה רק לפי דעתו וסברתו. דס"ל הפחת לפי ערך המעות. ועל כן ירד לדקדק החשבון ההפסד הזה. וכמה הוא מגיע לכל א' מהם בהפסד. לזה של"ג ולזה קס"ז. ואם איתא דדין זה הוא מילתא פסיקתא לכל הדעות מאי נפקא לן בחשבון זה. והלא אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמגיע לכל א' בהפסד ר"ן זהובים. המנה הזה הנשאר ביד שמעון לדעתו הוא ז"ל דראובן נוטל בו ב' שלישים. הא ודאי על כרחיך לומר כמ"ש. דלא כתב כן רק לפי דעתו וסברתו. דס"ל הפחת לפי ערך המעות. ועל כן ירד לדקדק חשבון ההפסד. וכמה הוא מגיע לכל א' מהם כדי להעמיד שהמנה הזה הנשאר הוא מהקרן וממילא על כרחיך לו' דאפי' הוא ביד שמעון ראובן נוטל בו שני שלישים. ומעתה חל עלינו חובת הביאור מה יענה הרב ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל הפחת לאמצע כיצד תהיה אופן חלוקתם במנה הזה אם היא בדרך זה או בדרך אחרת או יטלנו ראובן כולו כיון שעדיין יש לו ביד שמעון ק"ן זהובים לתשלום חלקו המגיעו בהפסד. וכדי לעמוד על עיקר דין זה צריכין אנו לדקדק דקדוק א' לדעת הראב"ד דכיון דההפסד אינו ברור אמאי לא מספקא ליה במנה זה הנשאר ולו' דשמעון נוטל מכח הספק שני שלישים דלדעת הראב"ד ז"ל. דס"ל דהפחת לפי ערך המעות הספק הזה אינו חל כ"א על שני שלישים דהא אפי' לדברי ראובן שטוען שהפסיד ת"ק על כרחיך לו' דשליש הוא לשמעון ולא נכנס בשום ספק כלל. ולא נשאר הספק כ"א על ב' שלישים הנשארים דדילמא האמת הוא כדברי ראובן שהפסיד ת"ק ונמצאו שני שלישים של ראובן או דילמא לא הפסיד והרי הם של שמעון וחזר דינם להיות כדין ממון המוטל בספק וחולקים אותם ונמצא לשמעון שני שלישים ולראובן שליש. ומכח קושייא זו ע"כ לומר דבהא פליגי דהרמב"ם ז"ל ס"ל כיון שאין השותף מהנשבעין ונוטלין שבועה זו שנשבע ראובן אינה מעלה ואינה מורדת כלל לענין המנה הנשאר וכאלו לא נשבע דמי וממילא נשאר המנה הזה מוטל בספק דראובן אינו יכול לישבע וליטול. ושמעון ג"כ אינו יכול לישבע להחזיק מה שבידו. שהרי אין לו ידיעה מזה ההפסד כלום וכיון שכן הוא חזר דינו להיות כממון המוטל בספק וחולקין אותו בשוה אעפ"י שהוא ביד שמעון כיון שידוע הוא שהוא מממון השות'. והראב"ד ז"ל ס"ל דשבועת ראובן שבועה היא אפי' לגבי המנה