שופריה דיעקב חלק ב רלא

טוען שהוא מהריוח ונוטל בו מחצה. ולזה פסיק ותני הרמב"ם ז"ל כיון שהשותף אינו מהנשבעין ונוטלין אינו נאמן בשבועתו ומחזיקינן להאי מנה כדברי שמעון שהוא מהריוח וחולקין אותו בשוה. אמנם הראב"ד ז"ל פליג על הרמב"ם ז"ל בזה וס"ל דשותף הוא מכלל הנשבעים ונוטלים והילכך מחזיקינן להאי מנה כדברי ראובן ושבועתו שהוא מהקרן וחולקין אותו כפי ערך מעותיהם. וע"פ הקדמה זו המשיך כת"ר דברי הרדב"ז. ובזה נתבארו דבריו בטעם א' ובאו לכלל ישוב ואנכי איש צעיר שמעתי ולא אבין דאפי' לפי ההמצאה הזאת שהמציא כת"ר יש מאין ובזה השיג לתכלית המבוקש. דהראב"ד ז"ל ס"ל דהשותף הוא מכלל הנשבעין ונוטלין מ"מ אחרי ההתבוננות היטב חילוק זה לא יצא מכלל נפל ולאו בר קיומא הוא והוא דכיון שראובן טוען בברי שהמנה הזה הוא מהקרן אעפ"י ששמעון מכחישו בברי שהוא מהריוח די לנו להאמינו בשבו' יותר מראובן אחר שהוא בידו. ומדברי הרמב"ם נר' שחולקין אותו בשוה בלי שום שבועה כיון שלא הזכיר מזה כלום דלא דבר רק הוא להעלים עין מזה. וגדולה מזו יש לתמוה ע"ד הראב"ד ז"ל. לפי הנחה זו דכיון ששמעון שהמנה הזה בידו טוען בברי שהוא מהריוח אמאי מחזיקינן להאי מנה כדברי ראובן שהוא מהקרן ונוטל בו שני שלישים היאמין כי יסופר שראובן יהיה נאמן בשבו' ליטול מה שביד חבירו. ושמעון לא יהיה נאמן להחזיק מה שבידו. כ"ש אם לא נודע שהמנה הזה שהוא ממון הנשאר מהשותפות כ"א ע"פ שמעון והודאתו. דודאי הוא שיהיה נאמן יותר מראובן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר: כללא דמילתא לפי קוצ"ד נר' פשוט שאין לחילוק זה שום קיום כלל. לא לדעת הרמב"ם ולא לדעת הראב"ד ז"ל. ופרטיו דחוקים ורחוקים הם מקו האמתי. ועוד אפי' אי יהבינן לכת"ר האי שיטה בדברי הראב"ד ז"ל דאיהו פליג וס"ל דהשותף הוא מכלל הנשבעין ונוטלין מ"מ אין שיטה זו נהלמת ולא נדרשת יפה עם דברי הרדב"ז ז"ל. שהרי מבואר הוא בהשגה זו של הראב"ד ז"ל דאין השותף משתעבד לשלם מביתו. ובנדון הרדב"ז מבואר להדייא שהשותף הזה צריך לשלם מביתו. וא"כ מאי האי דקא' עיקר דין זה במחלוקת תלוי וכמ"ש הראב"ד ז"ל. והלא לדעת הראב"ד אינו משלם מביתו. ואפי' לפי סברא זו לא אמרה רק לענין המנה הנשאר ולא לענין שיצטרך לשלם מביתו. ואין לו' כיון דבנד"ז כיון שלא הטיל לכי"ה אדעתא דהכי נחית מעיקרא. דהא ליתא דהרב ז"ל בטעם הא' אכתי לא אסיק אדעתיה האי חילוקא ולא ירד לחילוק זה רק בטעם ב'. ומבואר הוא להדייא ממ"ש וכ"ש שאין זה דומה למ"ש הרב ז"ל וכו' דלטעם הא' בדומין קתני לה. ולא שאני ליה בין הטילו ללא הטילו: איך שיהיה הדקדוק שדק' כת"ר ע"ד הרמב"ם ז"ל הוא דקדוק עצום. וכבר הרגיש בו הרב מהרו"ך בס' הפרישה שכתב וז"ל. והא דאינו נוטל ראובן לפי חלקו במעות הנז' דס"ל להרמב"ם ז"ל דכל שלא נתברר בעדים ההפסד. ממון הנשאר מהשותפות ביד שמעון הוא בחזקת שניהם וכו' ע"ש. ודבריו קצת סתומים. ולפי קוצ"ד נר' שר"ל דכיון שראובן אינו מהנשבעין ונוטלין ממילא שבועתו אינה מעלה ואינה מורדת לגבי המנה הזה הנשאר ביד שמעון. ואיכא למי' דלמא לא הפסיד כלום והמנה הזו הוא של שמעון כולו. ושמעון גם הוא אינו יכול לישבע שהרי לא ידע מזה ההפסד כלום. ומשו"ה איכא לספוקי דדילמא הפסיד והמנה הזה שהוא תחת ידו הוא של ראובן כולו. וחזר דינו להיות כדין הממון המוטל בספק שחולקין אותו. ולהכי כתב הרמב"ם שאין לראובן מכח הספק אלא המחצית. ואם יטול יותר נמצא שנוטל מחלק שמעון ע"י שבועתו. אמנם הראב"ד ז"ל ס"ל כיון דהמנה הזה הוא ידוע שהוא מממון השותפ' על כן כ"א מהם מוחזק בו לפי מעותיו. ואפי' אם יטול בו ראובן ב' שלישים משלו הוא נוטל ואין זה נשבע ונוטל. וכ"כ הפרישה להדייא כטעם דברי הראב"ד. וז"ל ואח"ך מסיק דגם מ"ש הרמב"ם דאם היה המנה הנשאר ביד שמעון וכו' אינו אמת אלא לראובן יש בו יותר מחציו אף שהוא ביד שמעון ויטול ממנה ס"ז זהובים בקירוב ואין זה נשבע ונוטל. כי המנה הנשארת היא בחזקת שניהם כ"א מהם לפי ערך מעותיו. עכ"ל ע"ש. מתוך מ"ש נתבאר דליכא שום הוכחה כלל בדברי הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם ז"ל דאיהו פליג וס"ל דשותף נשבע ונוטל. ומפשט ל' הרדב"ז ז"ל שכתב וכמ"ש הראב"ד ז"ל נר' פשוט שר"ל דהראב"ד ז"ל עצמו הוא דקא' להא מילתא. דעיקר דין זה הוא במחלוקת ואיפשר שהוא במקום אחר. ולא קאי אדבריו בהשגה. ואם באנו לדחוק עצמינו ולקבל דבריו דלא קאי אלא אמ"ש הראב"ד בהשגה זו ובמה שהוא חולק עליו להדייא. הרי מבואר שחולק על הרמב"ם ז"ל במאי דס"ל דאם היה ההפסד ברור שחייב לשלם מביתו תשלום חלקו המגיעו בהפסד. ומבואר ג"כ דמחלוקתם היא כשנשתתפו סתם ולא התנו בפי' שכ"א מהם יפרע חלקו בהפסד. אבל אם התנו בפי' זה לא נתבאר בדבריהם. ויכולין אנו לו' דע"כ לא פליגי רק בשנשתתפו סתם שאין חיוב ההפסד חל עליהם מכח התנאי רק מכח הדין. ובזה הוא דקא' הראב"ד ז"ל כיון שלא קיבל אחריו' ההפסד בפי' אין לו להפסיד כ"א ממה שיש לו בכי"ה. אבל אם התנו בפי' שכל א' מהם יפרע שליש או רביע הרי קע"ע לפרוע כל ההפסד המגיע לחלקו אף שיצטרך לשלם מביתו וכמו שהעלה להלכה הרב ד"ן בחה"מ סי' ל' דאם התנו בפי' על ההפסד אפי' הראב"ד יודה דחייב לשלם מביתו. ומבואר הוא ג"כ דבנדון הרדב"ז ז"ל שאם יתחייב השותף לשלם אין לו לשלם כ"א מביתו. וע"פ הקדמה זו יכולין אנו לפרש דברי הרדב"ז דמ"ש עיקר דין זה הוא במחלוקת. לאו לענין נשבע ונוטל כמו שנר' מפשט דבריו דבהא ליכא מאן דפליג. אלא לענין דאם השותף חייב לשלם מביתו או לא. וע"ז כתב שהוא במחלוקת שנוי וכמ"ש הראב"ד דאינו חייב לשלם מביתו. והבו דלא לוסיף עלה ולו' דאפי' בהתנו בפירוש פליגי וס"ל להראב"ד ז"ל דאינו משתעבד לשלם מביתו עד שיקבל עליו לשלם מביתו בפי' דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וכיון שכן הוא בנד"ד שהיה ההפסד ברור והתנו בפי' על הריוח ועל ההפסד. כ"ע מודו שחייב שמעון לשלם חלקו המגיעו בהפסד מביתו. והוסיף עוד הרב לבאר דכ"ש דנד"ד אינו דומה למ"ש הרב. דהתם הטילו לכי"ה ממון הידוע להם ובהא איכא למי' לא נשתעבד לשלם מביתו להראב"ד אפי' בהפסד ברור. ולהרמב"ם ע"י שבועה. אבל בנד"ד שלא הטילו לכי"ה משלהם כלום והתנו בפי' שכל א' מהם ישלם חלקו בהפסד ודאי הוא שקי' שמעון אחריות ההפסד בפי' לשלם אותו מביתו ואפי' לא יהיה ברור כ"א ע"י שבועה דכיון שלא הטילו כלום אדעתא דהכי נחתי מעיקרא. זוהי כוונת הרדב"ז לפי קוצ"ד. ואף שאין לשונו נהלם יפה לפי