שופריה דיעקב חלק ב רכט

כוונת התנאי הוא עפ"י שבועתם. מ"מ איכא למימר שלא נתכוונו שתועיל השבועה אלא לנכות מהקרן אם היה כולו ביד א' מהם. ולא שיהיו נשבעין ונוטלין היפך הדין ואפילו לגבי הקרן כגון אם היה המנה ביד שמעון וכ"ש לשלם מביתו חוץ מן הקרן לבד. אבל היכא שלא הטילו כלום או שהטיל אחד. ואחד לא הטיל דמעיקרא על דעת לשלם מביתם נחתי. ומסתמא עפ"י שבועתם קאמרי. דאל"כ מה הועילו בתנאם. וכי עלתה על דעתינו שיזדמנו להם עדים כשיפסידו. ודאי דמודה הרמב"ם ז"ל דנשבעין ונוטלין. דהו"ל כאלו התנו בפירוש להיות נשבעין ונוטלין וכל תנאי שבממון קיים. והארכנו גם בזה הרבה במ"א. ומזה יוצא לנו הדין בנד"ז ג"כ שכל הממון של אחד. ובודאי ע"ד לשלם מביתם נשתתפו וכמ"ש. שתועיל ג"כ השבועה לבעל הממון ליטול מחבירו חלקו בהפסד. דאדעתא דהכי נחתי. וכאלו התנו כן בפי' וכמ"ש. זהו הנלע"ד בזה: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן ל"ח. שאלני ת"ח אחד. בראובן ושמעון שלוו כא' מנה מלוי זה ע"ה וזה כ"ה ונשתתפו והתנו לחלוק בריוח והפסד לחצאין. והן היום פנה שמעון לעסקיו. ונשאר המנה כולו ביד ראובן ונתעסק בו. ובא וטען שהפסיד את כולו. ותובע משמעון שיפרע עמו חמשים ללוי כמו שהתנו לחלוק ההפסד לחצאין. ושמעון משיב איני מאמינך שהפסדת כלום. ואף ע"י שבועתך אינך יכול לחייבני לפרוע בעדך ללוי כ"ה. ודיי לפרוע כ"ה שנתחייבתי לו שעל כרחי להאמינך ולפוטרך ע"י שבו' ובשם הרדב"ז אמרו לו שהדין עם ראובן וישבע ויטול משמעון כיון שהממון שנשתתפו בו הוא של הזולת ואינו שלהם. וע"כ לא כתב הרמב"ם ז"ל והביאו מר"ן סי' צ"ג סי"ג. שאין השותף נשבע ונוטל אלא בשנתעסקו בממון עצמם. וביקש ממני לגלות דעתי:. תשובה. מה החילוק הזה ומה טעם יש בו. ואם הוא ממון הזולת מה בכך. והלא עכ"פ הוא נשבע ונוטל לפרוע את חובו. ואלא מעתה ראובן שלוה משמעון מנה. והלווהו ללוי. וטועין לוי פרעתי האם יהיה ראובן נשבע ונוטל. לפי שאין הממון שלו ועוד דסתמא כתב הרמב"ם ז"ל רו"ש שהטילו לכיס וכו' יהיה משלהם או מזולתם. אבל דברי הרדב"ז ז"ל בתשו' סי' ק"ב ח"א כך הם. נשאל הרב בראובן שקנה בית המטבע מהמלך ונתחייב למלך. ושוב בא שמעון ונשתתף עמו בשטר של יש' ולא הטילו כלום לכי"ה אלא שנשתתפו בכל מה שישאו ויתנו בממון המלך ובממון ב"א הנושאין ונותנין בבית המטבע וראובן הוציא הוצאות. ועתה היה הפסד ותובע משמעון חלקו. ושמעון טוען שצריך ראובן לישבע על ההוצאות. ובשבועתו לא יוציא ממנו ההפסד. שאין השות' מהנשבעין ונוטלין כמ"ש הרמב"ם ז"ל. והשיב הרב וז"ל. עיקר הדין תלוי במחלוקת כמ"ש הראב"ד ז"ל. והבו דלא לוסיף עלה. כ"ש שאין זה דומה למ"ש הרב. דהתם לה היה השותף רק כאלו הת"ר דינרים שהטילו לכיס. ולא היה בדעת שמעון שישבע ראובן ויטול מה שבביתו. אבל בנ"ד בשל ב"א נשתתפו. וכל מה שיפסידו הרי הוא לשות'. ותו דאם אתה אומר כן לקתה מדת השו' שכתוב בו וכן ח"ו בהפסד שאם יהיה שם ריוח יטול שמעון חלקו. ואם יהיה הפסד יאמר לו תשבע שכך הפסדנו. ולא תועיל שבועתך להוציא ממני שהרי לא נתן כלום בשות'. שהרי אין השרים מכירים בהפסד ובהוצאה אלא את ראובן. וזה דבר ברור. ע"כ: ואמת שדברי הרב סתומים שנר' ממנו כאלו הראב"ד מחייב לשמעון יותר. ואדרבא הוא ז"ל כתב דאין השו' משלם בפרעון שיהיה כלום אלא מפסיד ממה שיהיה לו כלו' אפי' יהיה ההפסד ידוע ולא כמו שנר' מדברי הרמב"ם ז"ל שאם ההפסד ידוע שישלם ן' מביתו. גם החילוק שחי' בדעת הרמב"ם אינו מבורר. ולעמוד על כוונתו נעתיק דברי הראב"ד ז"ל בהשגתו. וז"ל א"א מי שיאמר ישלם שמעון ן' הולך על הדרך שכתב הוא למעלה הטילו לכיס זה ק' וזה ק"ק. השכר אי הפחת לאמצע. נמצא ראובן מפסיד ר"ן ושמעון ר"ן. אלא שאינו בדין שישלם שמעון כלום וכל גרעון שיהיה שלא קי' אחריות לזה. ואינו כן אלא כ"א מפסיד ממה שהי"ל ולפי מעותיו והשכר לעולם לאמצע. ומ"ש בסוף שאם היה המנה ביד שמעון שיטול ממנו ראובן ן'. אינו דין אמת שההפסד לפי המעות. ב' חלקים ראובן ושליש לשמעון. נמצא לראובן בהפסד ת"ק. של"ג בקירוב. ולשמעון קס"ז. נשאר לשמעון באותו המנה ל"ג והשאר לראובן. וזה דין אמת. עכ"ל. וע"י סמ"ע סי' צ"ג פי' לדבריו הא' דבתרתי פליג. ע"ש. ולכאורה קשה ע"ד האחרונים ז"ל דע"ך הא דאמר הרמב"ם ז"ל שהמנה שביד שמעון חולקין אותו בשוה. מיירי בשטוען שמעון שהוא ריוח בידם. ובתורת ריוח נטלו. ולדעתו דכל הת"ר הניח בכי"ה משו"ה קא' הרמב"ם ז"ל דחולקין בשוה כמו שה"ה לדעתו ז"ל שהשכר והפחת לאמצע. דאל"כ אמאי חולקין בשוה. והלא כיון ששמעון מודה שהמנה הזה הוא מקרן השות' והוא בחזקת שניהם וכמ"ש הסמ"ע ע"ש יש להם לחלוק בו לפי מעותיהם. שהרי מכיס של שניהם נטלו שיש בו לזה ב' שלישים ולזה שליש. הא ודאי כמ"ש ששמעון טוען שהוא ריוח וכל הת"ר עדין. ביד ראובן. ואעפ"י שראובן טוען שהוא מהקרן כיון שאינו בדין שישבע ויטול מחזקינן להאי מנה כדברי שמעון **(הג"ה אפי' לפי הנחה זו לא ידענא אמאי שמעון יהיה נאמן ע"ז בל"ש כיון שראובן מכחישו בבריא. ודי לנו להאמינו בשבו' כיון שהוא בידו. דמפשט דברי הרמב"ם ז"ל משמע שנוטל מחצה: נאם שמואל ס"ט מה שבו' שייך לשמעון והוא אינו יודע רק חושב שמהריוח נטל. וכל הת"ר עדיין קיים ביד ראובן: יעקב ס"ט)** וחולקין אותו בשוה בתורת ריוח (והלא הוא עצמו מודה שהריוח לעולם לאמצע) כמו שה"ה. וא"כ היכי פליג הראב"ד ואומר שלא יטול שמעון באותו מנה כ"א ל"ג והלא הוא עצמו מודה שהריוח לעולם לאמצע. והיאך נאמין את ראובן בשבועתו לחשוב המנה הזה מהקרן עד שנאמר שיטול בו הוא ב' שלישים וה"ז נשבע ונוטל. ועוד יש לדק' בדברי הראב"ד ז"ל שאם הוא מניח שהמנה הזה הוא מהקרן כדברי ראובן מה בא להשמיענו בחלוקה זו ומרישא שמעי' לה שההפסד חולקין לפי המעות. והיינו שיפסיד זה של"ג וזה קס"ז ואין ראובן הולך במנה שבידו כדברי