שופריה דיעקב חלק ב רכו

השטר ביד א' מהם או ביד שליש נר' דמצו לחלוק שאין שום טעם לומר שלא יוכלו לחלוק. ומעתה מ"ש הרמב"ם אלא חולקין וכשיפרעו החובות יטול כ"א חלקו לאו למימרא שאם רוצה זה לחלוק גם החוב אינו יכול. אלא דבאין א' מהם רוצה לחלוק החוב קמיירי. ומפני זה רוצה האחד לעכב החלוקה עד שיבא החוב לידי גוביינא בהא הוא דקאמר דאינו יכול לעכב אלא יחלוקו מה שרוצים לחלוק לרצון כ"א מהם ויניחו מה שאין רוצים לחלוק. וכן מ"ש מור"ם או יכולים לחלוק. השטרות וכו' ה"מ למימר שיחלוקו החוב. אלא דשטרות אצטריכא ליה לאפוקי מדעת הרשב"א וכמ"ש: ואחרי הודיע אלק'ים אותנו את כל זה נראה דבשותפין שנפרדו ונשאר ביניהם שטר על אחד בין גוי בין ישראל אפילו ליכא פסידא יכול כל אחד לחלוק שלא מדעת חבירו ולתבוע ולגבות חלקו לעצמו כדין שות' שנשתתפו סתם או שקבעו זמן ונשלם הזמן שחולק האחד שלא מדעת חבירו בפני שלשה אם הם פירות או אפילו בפני שנים אם הם מעות שוים ואמר בפני שנים הריני חולק מחבירי וגובה חלקי לעצמי ודיו. ומינה נמי אפי' לשות' בחוב שמת א' מהם בתוך זמן השות' דקי"ל בטלה השות' ויכול כל אחד לחזור מהשות' ולחלוק. דבהא נמי מצי לחלוק ולגבות חלקו לעצמו. וכ"ש בשות' במשו"מ ומת אחד מהם וכ"ש אם מתו שניהם וחלקו היורשים ונטל כל א' חלקו ונשאר ביניהם שטר על אחד לזכות מורישיהם דפשיטא שיכולים כל כת מהיורשים לחלוק שלא מדעת אחרים ולגבות חלקם לעצמם: אצריכנא לאודועי שאין כל הדברים אמורים אלא בשותפין להרויח ומכלל מה שנתעסקו להרויח זקפו חוב שהיה להם בו ריוח על אחד. אבל אם שנים עשו חסד עם אחד והלוו לו מאתים וכתבו עליו שטר אחד לזכות שניהם אין זה כלל בכלל דברי מהר"מ שהרי מעולם לא נשתתפו המלוים ולא שעבדו עצמם זל"ז וכל א' לבדו דר לגבות המאה שלו. וכן מבואר בתשו' מהר"מ מלובלין ע"ש: וכל זה אפילו היכא דליכא פסידא כגון שהלוה אלם בין גוי בין ישראל. אבל היכא דאיכא פסידה כגון שהלוה עני או מת ושבק גריווא דארעא כדי מחצית החוב דפשיטא ופשיטא דמצו יורשי המלוים או אם אפילו המלוים עצמם אפילו לא היו שות' מעיקרא כ"א בחוב זה לחלוק כל אחד שלא מדעת חבירו ולגבות חלקו לעצמו. ולענין החלוקה בשות' עצמן שנשתתפו בחוב זה דוקא. דעת הסמ"ע ז"ל סקס"ז דצריך לחלוק בפני שלשה דהוו ב"ד דס"ל דאע"ג דהיכא דאיכא פסידא לשותף מצי לחלוק שלא מדעת חבירו אפילו בתוך הזמן. מ"מ לא עדיף משותף החולק לאחר שנשלם זמן השות' דבעי לחלוק בפני שלשה אם אין המעות שוים והכא נמי חשיב ליה כאין המעות שוים. והיינו דאיכא בין היכא דאיכא פסידא לליכא פסידא. דבליכא פסידא אינו יכול לחלוק כלל אפילו בפני שלשה כדין שותף בתוך זמן השותפות: אך הרב ש"כ ס"ק מ"ה חולק ע"ז וס"ל דבשות' בחוב ואיכא פסידא בפני ב' סגי כדין השותף החולק לאח"ז במעות שוין דהכא נמי אין לפניהם דבר שאינו שוה שיצטרך לו שומת ב"ד של שלש. ואם בשביל אמירת לעצמי אני מציל בשנים סגי או אפילו בינו לבין עצמו. וכוותיה דהרב ש"ך מסתברא. ומה גם שהביא ראיה לדבריו מתשו' הרשב"א ע"ש. וכן מוכח מתשו' מהר"מ מלובלין הנז': באופן דבנד"ז שהיו ראובן ושמעון שותפים במשו"מ ומכלל העסק זקפו חוב על לוי מממון השות' ונפרדו ונשאר החוב ביניהם או אפי' לא נפרדו בחייהם אלא שמתו וחלקו יורשיהם ונשאר החוב בין היורשים ועמד אחד מן היורשים וגבה חלקו ממה שהניח הלוה ע"י יורשיו ואמר בפני עדים לעצמי אני גובה ובפרט שהלוה הוא עני ולא הניח כ"א מה שגבה זה פשיטא דזכה הגובה: ומיהו נראה דכל הפוסקים לא דברו אלא בתופס מעצמו מעות או מטלטלין או במגבהו הלוה מעות או מטלטלין בסתם בהא הוא דמהנייא אמירת התופס או הגובה שיחלוק ויאמר לעצמי אני גובה וזכה לעצמו. וכ"ש אם הגבהו הלוה לו לבדו בפי'. אבל בלוה המגבה קרקע לאחד מהמלוים בקנין ושטר וכתב בשטר שהקנה קרקע למלוים שלו פו"פ נר' דלא מהנייא אמירת הגובה כיון שעיקר ההקנאה היא ע"י קנין דלוה והוא מקנה לשניהם בפי'. ואפילו במטלטלין אם הלוה הגבה אותם לא' מהם ובשעה שנתנם לידו א"ל בפי' שהוא מקנה אותם לשניהם נר' דלא מהנייא אמירת הגובה כיון שדעת אחרת מקנה לשניהם. וזה אפילו במטלטלין שנקנין במשיכה וכ"ש בקרקע שאינו זוכה אלא בקנין ומקנה הלוה לשניהם בפי' וכתוב בשטר שהקנה לשניהם נר' פשוט דלא מהנייא אמירת האומר לעצמי אני מציל: ומזה נראה פשוט לענין הספק הב' אם הגביה היתה ע"י ב"ד שעכ"פ הם מזכירין בהורדה למי מורידין אם לא' אם לשניהם שאם כתוב בפי' בשטר ההורדה שהורידו לפלוני ולפלוני בחוב שיש להם על פ' לקרקע פ' הדבר פשוט דלא מהנייא אמירת א' מהם לעצמי אני גובה ושניהם זוכין כיון שאין הקרקע נקנה לו אלא ע"י ב"ד. וב"ד הם מקנין לשניהם בפי'. וגם כתבו בפי' שהורידו לפ' לבדו בעד חלקו דוקא נראה דזכה זה ע"י אמירת לעצמי אני מציל. שבזה מורה שחלק מחבירו ולא לזכות שניהם הוא גובה ואע"פ שאין ב"ד יכולין לעשות זה כיון שרואין שיש ב' מלוין ואין ללוה להספיק לשניהם וכמ"ש הרב"י בשם תשובות מיימוניות וז"ל על מי שיש עליו חובות ואין לו כדי לפרוע לכולם דאין הדין יכול לכוף לפרוע לא' מהם ממטלטלין ודיינא דמזדקיק לחד מיניהו ומפיק מלוה לאו שפיר עבד ודאי אי תפיס איהו גופיה לא מפקינן מיניה במטלטלין אבל אנן לא מזדקי' ליה לאתפוסי לחוב לאחרים עכ"ל. ונר' דכ"ש הוא בלוה שמת והניח קטינא דארעא ויש עליו חובות שזמנם שוה שאין בהם דין קדימה כמטלטלין ואין קרקע מספיק לשניהם שאין ב"ד מגבין לאחד ומפסידין לאחד דק"ו הוא דאפילו כשהלוה חי שיש תקוה שיפרע לשנים אמור רבוותא דאין מגבין כ"ש כשמת ואבדה תקותו. ואעפ"י שהרב"י שם כתב ותמהני על דבריו שאם א' מבעלי חובות במ"א יפסידו האחרים ולא יכופו אותו ב"ד שיפרעם עד שיבא אותו האחר ולקתה מדה"ד וכו'. הלכך נראה דליתא לההיא תשובה אלא אם אין תובעו אלא א' כופין אותו לפרוע עכ"ל. כבר יישב דברי התשובה הרב בד"מ וכתב וז"ל ולא נראה לדחות תשובה ברורה בסברא בעלמא. ולכן נראה דזו התשובה מיירי במקום שגם בע"ח אחרים בכאן אלא שלא הגיע זמנם ולכן אין מגבין הכל לאחד משום הפסד אחרים. וכמ"ש בתשובת הרשב"א שכתבתי ריש סי' זה עכ"ל. והרב ב"ח תמה על תמיהת הרב"י