שופריה דיעקב חלק ב רכד

היה אחר ששלמו לבן י"ג ויום א' דהוי גדול ואפוט' לדיקנני לא מוקמינן. מ"מ בנד"ז ג"כ דמסתמא לא נודע אם הביא ב' שטרות א"ל קטן מיקרי אפילו לכתחי' לפרו' ביד אביו. וכ"ש אם כבר פרע בידו דודאי הוי פרעון. ועוד נר' דכל שלא תבע הבן את שלו מאביו או מאותו שהוא סמוך על שולחנו אפי' הוא גדול חשיב האב או אותו שסמוך אצלו אפוט' עליו והפורע בידם ודאי חשיב פרעון. דדוקא לענין למנות לו אפוטרופוס לכתחי'. או לענין אם הבן תובע את שלו כשגדל הוא דאמרי' אפוט' לדיקנני לא מוקמינן. אבל אם הבן מניח נכסיו ביד האב או ביד אותו שסמוך על שולחנו ורוצה שיהיו אפוטרופ' עליו יש להם דין אפוטרופוס וכן מוכח בתשו' הרא"ש כלל פ"ז ס"ז ע"ש. ומה גם אם הממון הזה היה באמת של הבן מחלוקת אמו שאין המנהג כלל לתת לבן כלום בידו רק נשאר ביד אביו עד שעת נישואין ומדקדק עמו על המזונות והפרנסה שזנו ומפרנסו מיום פטירת אמו ועל הוצאות חופתו ומסלקו. וכ"ע שלא הגיע זמן הנישואין הכל הוא חשוב של האב וחוב בעלמא הוא שיש לבן עליו והוא הו"פ למזונותיו ופרנסתו. ולכן בודאי הפרעון ביד האב הוי פרעון: ובזה נודע כוונת הרב זלה"ה שכתב הודאת האב שפרעו השות' בידו סמוך לשטר הנז' שהוציא הבן דלכאורה אין זה מועיל אלא לחייב את האב להחזיר לשותפין שיצטרכו לפרוע שנית לבן ולא לפטור את השות' מהבן וכמש"ל. וא"כ ביד השות' היה צריך לכתוב זה ולא ביד הבן. ואין לומר שנתכוון הרב בזה ליפות כח הבן שיוכל לתבוע הכל מאביו עפי' הודאתו שמתחלה לא היה לו כ"א דין ערב סתם בחלק שותפיו ועכשיו חזר כדין עק"ב. הא ליתא שבאותו זמן היה האב הנז' אבוד לגמרי ולא היה הבן יכול לגבות ממנו כלוה כי מעט הקרקע שהיה לו היה משועבד ביותר משיוויו ולא היה יכול לגבות ממנו אפילו חלקו. וכ"ש מהערבות שבעד חביריו. ואדרבא לחביריו הוא תובע לפרוע את חלקו שהם ערבים לו. הא ודאי שלא כתב הרב כן בשטר הנז' אלא לגרוע כח הבן בדין שאין יכול לגבות בשטר זה מהשות' כי הודה האב שפרעו בידו וכמ"ש. ואין דבריו כ"א עם אביו: באופן שהד"א שפטורים השות' הנז' מלפרוע לבן כלום ולא עוד אלא שלפי מה שכתבו עכשיו שההודאה הנז' לא נכתבה כ"א לפטור השותפין מהבן א"כ נר' שאין הבן יכול לגבות מהאב כלום בחלק שותפיו שהרי אין כאן הודאה כלל שחייב לפרוע בעדם. שלשון ההודאה בדקדוק כך הוא. הודה לפנינו שמואל הנז' שכל הסך הנז' נכנס בידו והשות' הנז' כולם פטורין ועליו לשלם בעדם ע"כ. ומזה נר' שהבן תבע לשות'. והשות' תבעו לאב לפוטרם מהבן. ועל כן הודה האב לפוטרם ע"י שפרעו בידו ואומרו ועליו לשלם בעדם אפי' נאמר שהם מדברי האב ולא מדברי הרב מעצמו לפי שכך מתחייב מן הענין מ"מ נר' שאין הכוונה בזה אלא לשלול שהם אינם חייבים לשלם לבן וחיוב התשלומין עליו מוטל. ולשתעי דינא בהדי הבן אם יתחייב לפרוע או לא לפי טענותיהם וגרע הא מההיא דסי' פ"א סכ"ג תבעו בחפץ פ' והשיב אינו שלך אלא של פ' אפי' אמר כן בפני ב"ד אינה הודאה להוציא אותו פ' מידו ע"ש דהתם היתה התביעה מיהא להחזיר לו החפץ ואפ"ה כיון שהוסיף דברים שלא היה צריך אמרי' שיחה בעלמא הם. וכ"ש כאן שלא תבעוהו השות' כלל לשלם אלא להודות להם שנפרע ולא היה צריך כלל לומר שהוא ישלם בעדם דפשיטא שלא נתחייב באמירה זו לפרוע להבן. ועוד דהתם קאמר להדייא שהחפץ הוא של פ'. אבל כאן יש לפרש אומרו ועליו לשלם כלומר שעליו רמי חיוב התשלומין ויש לו לדון עם הבן. וכפי טענותיהם יקום דבר. והשותפין מיהא פטורים לגמרי. ועוד נר' דאפי' אם היתה הודאה גמורה בלא קנין כיון שלא היתה ע"י תביעה שאמרו לו מנה לפלוני בידיך יכול לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי וכמ"ש שם בסי' פ"א סכ"ד דטעמא שאי"ל שלא להשביע משום דאיכא תובע שאומר לו חייב אתה מנה ללוי. הא לא"ה יכול לטעון שלא להשביע וכו'. ועוד מוכח שם בסכ"ח דהיכא דליכא תובע ואמר מנה לפלוני בידי אי לאו דנשבע מצי למימר סבור הייתי שהייתי חייב לו ועכשיו נזכרתי שאיני חי"ל ע"ש ומה גם לפי דברי הבן שההודאה הנז' היתה בפניו ואיפשר שהיה הבן תובע גם לאב כשראה שנפטרו השות' בהודאת האב. והאב השיבו עלי לשלם לך דיכול לומר האב משטה הייתי בך וכדמוכח התם בסכ"ד הנז' ע"ש: באופן שלא נשאר לבן הנז' לתבוע כ"א בחלק אביו וזה יכול לגבות אפי' מהמשועבדים שאחר זמן השטר הראשון. ואולם בשבועה בנק"ח כדין טורף ויכלול בשבועתו שהשטר הנז' בא לידו מדעת אביו ושלא פרע לו אביו ממנו כלום. וגם שלא היה לאביו עליו שום תביעת מזונות שיוכל להפטר בה מהחוב הנז' ושלא נסתלק אח"ך מעזבון אמו ומחל לאביו בשטר הנז' זהו הנלע"ד בזה. וצוי"מ. אכי"ר: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן ל"ו. שאלה מעי"ת רבאט יע"א ראובן ושמעון היו שותפים והיו נושים בלוי סך מה בשט"ח ונלב"ע ראובן ושמעון וחלי"ש. ואח"ך מת לוי וחלי"ש. ולא הניח נכסים ממה לפרוע השט"ח כי אם חצר אף שאינה מספקת לפרעון השט"ח אלא לחלק מעשרים בשט"ח כפי העת והזמן. ואלמנתו נשבעה שבועת אלמנה כדין ולא נמצא בשבועתה כ"א החצר הנז'. ובכן עמד. בן ראובן ותבע ליורשי לוי להגבות לו החצר הנז'. ואחר שעבר ביניהם דו"ד הותווכו ביניהם ונתפשר עמו והגבה לו דוקא החצר הנז' בעד סך מה מחלקו בהשט"ח. וג"כ בן ראובן הנז' ג"ד בפני עדים שאינו גובה אלא מחלקו ולעצמו הוא מציל וכתב לו שטר ההגבאה כוח"ך. וכעת קמו יורשי שמעון ותבעו ללוי ראובן הנז' לחלוק עמהם מה שגבה באומרם שכיון שהם שותפין בשט"ח הנז' מה שהציל לאמצע. ובן ראובן הנז' טוען שכיון שהם שוים בחוב וזמן א' להם ודאי שהוא זריז ונשכר דכל הקודם זכה היכא דליכא קדימה. גם טוען בן ראובן הנז' שכיון שג"ד שלעצמו הוא מציל ודאי שלעצמו הציל דבמקום פסידא כי הכא שלא הניח כלום שותף חולק לעצמו. ועיין בש"ע סי' קפ"א. וכמ"ש מור"ם בסי' קע"ו סכ"ח ע"ש. ומ"ל אם הוא אלם או אם איש עני הוא ולא ימצא ממה לגבות חובו דמידי הוא טעמא מקום דאית