שופריה דיעקב חלק ב רכג

מה שצריך לזה א"צ לכפול הדברים. וקיים: ידידיה מונסוניינו ס"ט וס"ל נמ"ך. והתשובה שהביא הרב"י בסי' ר"ז משם הריטב"א דמבואר שם דאתה ולא יורשיך גבי הלוהו על שדהו. צ"ל דההיא אליבא דהרמ"א כתבה הריטב"א. וליה לא סבירא ליה הכי. דלדידיה דוקא גבי גט ומתנה. הוא דאמרי' לי ולא ליורשי. אתה ולא יורשיך. ומוכרחים אנו לו' כי היכי דלא יהיו דברי הריטב"א סותרים זא"ז דהיינו ההיא שהביא הרב בד"ה עם ההיא שהביא הרב"י סמוך לתשו' הרשב"א ז"ל. ומדוק' זה ממ"ש הרב"י וכתב עוד דתי' עוד מורה דכמו שהתשו' א' היא של הרמ"א שהביא הריטב"א משמו כמפורש שם. גם התשו' זאת נמי אליבא דהרמ"א. ולא נחית לה רק להשמיענו דבעי קנין ולא באמירה בעלמא. ודו"ק. ולפי מ"ש לעיל דאפשר דהרשב"א ז"ל ס"ל בהלוהו על שדהו כהריטב"א. אפשר לו' דמ"ש הרב"י ע"ד הרמ"ה. וכ"כ רבינו ירוחם משם הרשב"א. היינו קודם שראה הרב"י דברי הריטב"א שהוא מחלק בין מכר למתנה. ולא ראה הרב"י שום פוסק שמחלק בזה. ובשביל כך לא רצה לו' כס' הרשב"א שהוא סובר דדוקא במתנה. אבל לאחר שלפי האמת מצינו להריטב"א שמחלק בהם וכתב שכן דעת רבותיו קרוב לודאי שכן היא דעת הרשב"א וההיא תשו' שהביא רבינו ירוחם היינו במתנה דוקא. וכדמוכח בדבריו דמיירי במתנה דוקא. ובהיות הרב"י עסוק בחיבורו ב"י לא ראה תשו' זו של הריטב"א ז"ל שהרי לא נתגלית לו עד זמן היותו עסוק בחיבור בד"ה. ומזה אפשר לו' שלאחר האמת שנתגלית סברת הריטב"א שיש חילוק בין מכר למתנה. א"כ אף אנו נאמר שכן דעת הרשב"א ונמצא הרשב"א והריטב"א בסברא א'. ונמצאו דברי הריטב"א ז"ל שכתב וכן כתבו רבותי מתוקנים. וממילא הרווחנו שאין כאן קושי ממה שהקשו על המפרשים ודו"ק: ע"ה ידידיה מונסונייגו ס"ט וס"ל נמ"ך. בענין המכר וההטבה הנז' בע"ה. הנה תחילת דיבר קודם בואנו לחקור ולדרוש בענין החילוקים שיש במילת לי. אם משמע לי ולא ליורשי או לי אף ליורשי. נתנה ראש לדקדק בלשון השטר. שלכאורה נר' שהמכר בטל. ויחזיר הלוקח הפירות שאכל. והוא מלשון השטר שכתוב בו וז"ל והותווכו שניהם היורשים עם דוד המוכר שימכור להם דוד הנז' בעצמו וכו'. ובלבד שאחר שיזכו היורשים יעשו לו הטבה לפדות כ"ז שירצה. נר' שתנאי זה התנה אותו המוכר קודם המכר ואדעתא דהכי מכר להם. וכמו שמפו' בשטר המכר בא"ה וכן פסק הרב הפוסק נר"ו בדבריו הכתובים בשטר המכר. ואם אמת היה הדבר הזה הוא רב"ק. וחייב הלוקח להחזיר כל הפירו' שאכל. וכמ"ש הטור ביוד"ע בסי' קע"ד והוא מהגמ' והביאו הב"י ופסקו מר"ן בשולחנו הטהור יוד"ע ריש סי' קע"ד ואפי' התנה הלוקח בעצמו אם היה תנאי זה קודם שנגמר המקח חייב להחזיר הפירות שאכל וכמ"ש הב"י בשם תשו' הרשב"א סי' הנז'. וכמ"ש מר"ן סי' ב' שם. ועי' בח"מ סי' ר"ז ס"ב ויו"ד. אלא שמצד אחר יש לחלק קצת בין מכי' זו לשאר מכר דעלמא ולו' דבנד"ז שאני. שאפי' התנה המוכר קודם המכי' יכולים אנו לו' שאין כאן חשש רבית. לפי שמתחי' היה הלוה רוצה לעשות שומה והורדה בב"ד. אלא שמחשש ש"ס והבד"ץ. נתחכמו לעשות שטר מכר והניחו הדבר כדין השומה דקי"ל שומה הדרא. וא"כ אף שהתנה המוכר כוונתו היא לו' ללוקח דאין לך פסידא בתנאי זה. דבלא"ה היית רוצה לעשות השומה ושומה הדרא. א"כ הניח הדבר כדינך. ואני אודה לך שטר מכי'. ואין זה תנאי חדש לו' בשביל המעות. דבלא"ה דינא הוא הכי. ואין כאן תנאי אלא ריוח בעלמא שהרויחו ש"ס. אמנם יכולים אנו לדחות ולו' שכוונתם במכירה זו לעשות כ"א לעצמו הנאה. והוא שהלוקח התנה על המוכר שלא יפדו יורשיו אלא הוא בעצמו דוקא. וכמו שדקדק הרב הפוסק נר"ו מדבריו הכתובים בשטר מכר וז"ל. שכ"ז שיביא להם המוכר עצמו ודקדק הרב בלשונו דמ"ש הוא עצמו דוקא הוא ולא יורשיו. וגם המוכר אפשר שכוונתו באומרו כל זמן שירצה בין מיד הלוקח בין מיד היורש. ואפשר לו' שלהכי נתכוונו בעשותם שטר מכר ולא השומה. משום דקי"ל דשומה הדרא אף ליורש והוא לא רצה שישאר הדבר תלוי ועומד לעולם. לכך נתחכם ופייס למוכר לעשות לו שטר מכר ולא נתרצה המוכר לעשות שט"ז אלא אדעתא שיתן לו הבחי' בידו לפדות כ"ז שירצה בין מידו בין מיד היורש והלוקח שלא כדין השומה. דקי"ל זבנא אורתא וכו' לא הדרא. וא"כ חזר דינה כדין מכר דעלמא. והרי התנה המוכר תחי' והו"ל רבית. אלא שכ"ז הוא אם מכר ונתן לו המעות. או מכר לו בהלואה שהיתה לו על הלוה. בזה הוא דאמרי' דאם התנה המוכר כשיביא לו המעות נתברר שאין כאן מכר. והרי המעות הלואה גביה וחייב להחזיר כל הפירות שאכל. אבל בנד"ז שהיה הקרקע בידו מתחי' בתו' משכו' והיה אוכל הפי' בהיתר. א"כ כשיחייב עצמו ועשה לו שטר מכר אף אם התנה המוכר מתחי' ואמרי' כשהביא לו המעות הוברר הדבר שאין כאן מכר חזר דינו לדין המשוכ' שהיתה לו מתחי' ואוכל הפי' מתו' משכו' שהיתה בידו מתחי' ואין כאן חשש רבית כי לא עשו שטר מכי' זו כ"א לייפות כח הלוקח ולא לגרוע כחו ואחר שנתברר שהמקח היה בהיתר גמור. וממ"ן אוכל פירות שאם נחלט המכר בידו הרי הוא זוכה בפירותיו מדין מכי' ואם לא נחלט ופדה במעותיו אמרי' עכשיו הוא שנפדית המשכו'. ויאכל הלה וחדי בפי' שאכל עד עתה. וכ"ש שהמקח נעשה בפני הרב כמוהרי"ב נר"ו. ובודאי הגמור שנעשה כתקנו. דחזקת חבר אין יוצא מידו דבר שאינו מתוקן. וכ"ש בדברים כאלו שאם פשוטים: מעתה חזרנו על המקרא להשיב על טענת האפוט' הנ"ב שהם מעכבים מלהחזיר הקרקע לבעליו מחמת הטענה שאומר כשתביא לי ולא ליורשי משמע. יש קצת ממש בדבריהם. אם היה הלוקח הוא המתנה תנאי זה על המוכר ואומר לו לכשתביא לי לזמן פ' אחזיר לך המכר. בזה הוא דאמרי' דלי ולא ליורשי משמע. ודמייא לתשו' הרמ"א שהביא הרב"י סי' ר"ז וכתב שכ"כ הרשב"א בא' שהלוה לחבירו על שדהו ואמ"ל אם לא תביא לי אתה המעות לסוף ג"ש הרי היא מכורה לי. שלא נתקיים התנאי אלא א"כ מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח. מדאמר אתה ולי. דלי משמע ולא ליורשי ואתה משמע ולא ליורשיך. יעו"ש. ואף שהריטב"א הביאו הב"י בבד"ה סי' הנז' חולק על הרמ"א בזה וסובר דלא נאמרו דברים הללו דלי ולא ליורשי אלא גבי גט ומתנה. דמדעתיה יהיב. ודילמא קפיד בל' תנאי. ואינו רוצה לגרש ולא לתת אלא באותו