שופריה דיעקב חלק ב רכב

שיש מחלוקת בדבר. שיש מי שפירש שמ"ש רבינו ירוחם משם הרשב"א דל' אתה הוי קפידא. הוא במתנה דוקא והוי דומייא דגט. דמדעתיה יהיב. אבל בדבר שהוא דרך מכר. כגון הלוהו על שדהו. ס"ל להרשב"א כסברת הריטב"א ז"ל דכל שפרע הוא או יורשיו. מיקרי שפיר קיים תנאו. ובזה יישב הרב בעי חיי ההיא תשו' דרבינו ירוחם שהביא משם הרשב"א דמוכח מינה דס"ל כהרמ"א. דאילו הרטב"א כתב וכן דעת רבותי והוא הרשב"א כידוע: לכן נר' דההיא דרבינו ירוחם מיירי במתנה. והריטב"א שכתב וכן דעת רבותי מיירי במכר והיינו הלוהו וכו' באופן דסברת הרשב"א ז"ל בהלוהו על שדהו לא איתבריר לן. דיש צד לו' כהרטב"א ויש צד לו' דס"ל כהרמ"א ז"ל. וכ"כ הרב מהר"מ מטראני בחלק ב' סי' קצ"ה שדעת הרשב"א ז"ל בהלוהו על שדהו דלי ולו ליורשי קא'. באופן דיש פנים לכאן ולכאן. ומדברי הר' ב"י שהביא על תשו' הרמ"א וכ"ד הרשב"א כמ"ש רבינו ירוחם משמו. נר' דס"ל דהרשב"א ז"ל בהלוהו על שדהו נמי דהוי דרך קנס לי ולא ליורשי קא'. שהרי הרמ"א מסיק בהלוהו על שדהו וסיים ע"ז הרב"י ז"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל וכו'. ואין כח ביד הדוחה לדחות ולו' דאפשר דמ"ש וכן דעת הרשב"א הוא לעיקר דינא דלי הוא קפידא. כתב ע"ז וכן דעת הרשב"א דל' קפידא הוא. והיינו במתנה דוקא. דהוי דומייא דגט. ורבינו ירוחם סתמא קא' דל' אתה הוי קפידא ואם מת וכו'. ולא בא הרב"י רק להשמיענו שדעת הרשב"א ז"ל שלשון לי ואתה הוי קפידא. אבל לא לדמות ס' הרשב"א ז"ל לסברת הרמ"א ז"ל בכל פרטיהם לגמרי דלאו מילתא היא. דאם איתא דלהכי נחית. היל"ל וכן דעת הרשב"א והריטב"א. וגם הריטב"א ז"ל ס"ל דלענין מתנה הוי קפידא. ומיהו אין מזה הכרח כ"כ. דאפשר לו' דנקט הרשב"א שהוא רבו של הריטב"א שממנו קיבלה. וכמ"ש הריטב"א וכן דעת רבותי. באופן שדברי הרשב"א בהלוהו. אינם מבוררים כל הצורך מהו דעתו בזה. ונר' דגם החולקים אינם חולקים רק בהיכא שכתב לשון שמורה הקפידה דהיינו אתה או לי. ובהיכא דאין מובן מהלשון דלא נחית לקפידה או לעשות הבדל. נר' פשוט דהגם דקאמר לי אין לדון מזה דלי ולא ליורשי קאמר. הגם דיש בידינו לו' דמשפט הל' כן. וכמו שנוהגין לכתוב בכל השטרות לתת ולפרוע לו. אבל בהיכא שהל' אינו מוכרח לו' שהוא קפידא. בזה אפשר כ"ע מודו דלי וליורשי קא'. ועי' להרב בעי חיי שכתב דיש להסתפק דשמא כל המחלוקות אינם בלשון לי ואתה. דהך לישנא משמע לי ולא ליורשי. אתה ולא יורשיך כמו שנר' מכל הפוס'. שכל דיוקם אינו אלא מל' לי ואתה. אבל כל שאינו כל' זה. לכ"ע לי וליורשי קא' ע"ש. ובנ"ד אין בידינו ל' המורה הקפידה כדי לנוח. וא"כ שחייב היורש להחזיר. ומה גם דבנ"ד עינינו הרואות ואומדנא דמוכח דמתחי' לא נתרצו ביניהם לכתוב לו המכר. רק אדעתא שיחזור לנחלת אבותיו בזמן שיחזיר לו המעות. והקונה ג"כ מתחי' אין רצונו בקרקע לחלוטין רק שעשה דרך בטוח למעותיו שלא יהיו דרך הלואה עשה אופן המכר. וכדמוכח משטר הפשר שלא היו רוצים לעשות שומה רק מפני טורח ההכרזה וכו' עשו דרך מכר. והמוכר הנז' עינינו הרואות שדעתו היתה לעשות נ"ר לפי שעה ואין לו היזק בזה. שסוף כל סוף אל אחוזת אבותיו ישוב בזמן שיפרע החוב הוא או בנו. לקונה או לבנו. וכן מנהג העולם. ודברי הרב בית יהודה שכתב שחילוק המבי"ט אינו ברור. ממ"ש מוכח שאין זה דברי המבי"ט רק היא דעת הריטב"א ז"ל. וכן אפשר לו' שהיא דעת הרשב"א. וכמו שכתבנו. וכן הסכים הרדב"ז. ובודאי דכוותייהו נקיטינן. ואין ספיקו של הרב בית יהודה מוציא מודאי. של הא' ז"ל. ועוד נר' שלא כתב הרב בית יהודה דאין כח ליורש לעמוד במקום אביו רק לדידהו דנהיגי לכתוב בכל השטרות של הטבות הוא או ב"ך וכו' שכתב וז"ל וכן אנו נוהגים בשטרי ההטבות לפרוע הוא או ב"ך. ואם כתב סתם הוא ולא יורשיו עכ"ל נר' מזה דדוקא לדידהו דנוהגים לכתוב ב"ך בהדייא. ובשט"ז יש לשון משונה ממנהג המדינה שכתב סתם. בזה הוא דפסק הרב דאין כח ליורש לגאול אבל אנן בדידן מנהג פשוט בינינו שכותבין שלעת שיביא מעותיו יחזיר לו המכר. וסתמו כפירושו משמע. דהיינו הוא או ב"ך. דיורש במקום אביו קאי. וברא כרעא דאבוה. ודעת האדם כשעושה איזה תנאי לטובתו. מסתמא לו או לבנו. ועי' להרב שמחת יו"ט דס"ח שכתב וז"ל. ואף שאין כתוב בשטר ולזרעם אחריהם. מ"מ דינא הוא שכל חיוב שיתחייב האדם בשביל טובת הנאה שקיבל ממנו. החיוב מוטל על הבנים. יעו"ש בדב"ק. והרב בית יהודה ז"ל לא ראה דברי הריטב"א ז"ל כדמוכח למעיין בדבריו. יעו"ש. ומה שהביא הרב בית יהודה משם הרשב"א דלי ולא ליורשי קאמר. כבר כתבנו משם הרב בעי חיי דאין הכרח לזה מדברי הרשב"א דאפשר דלא כ"כ רבינו ירוחם משמו רק במתנה ובזה ניחא לן כי היכי דלא להרבות המחלוקת בין הרב ותלמידו ובפרט דהריטב"א עצמו כתב וכן דעת רבותי ז"ל. וכללא הוא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכ"ש וק"ו בכגון דא. וכן מוכח עוד מסימן ר"ט. דהיכא דשייר דבר מסויים הוי השיור גם לבניו. וכמ"ש הב"י שם בשם הרמב"ן ז"ל. יעו"ש. וכן נר' מתשו' חז"ה שכתב ב"י בסי' ר"ז. והא דנקט שם הרא"ש עד עולם. כתב הרב פמ"א שאלה י' וז"ל. ונ"ל דאפי' אם לא היה כתוב שישתמשו בחצר עד עולם אם לא הזכיר אשת שמעון היו בניו זוכים בתשמיש החצר והבור לדעת הרא"ש. שהרי תשמיש החצר הוא דבר מסויים. וה"ה בנותן מתנה הוי מתנתו עולמית. ואעפ"י שהשואל נראה לו דמשום דאמר לעולם יש מקום לספק לזכות היורשים בחצר ובבור. ובלא"ה אין להם זכות. זהו לדעת השואל. אמנם לדעת הרא"ש ז"ל. לשון זה אינו מעלה ואינו מוריד כלל. תדע לך וכו'. יעו"ש בד"ק. הרי לפניך דאפי' בלא תיבת לעולם. סתמו הוי לבנו אחריו. יעו"ש: באופן שדעתינו נוטה לדברי החכמים ישצ"ו הם אמת ודבריהם אמת צדקו יחדיו. וכן עמא דבר מעשים בכ"י ועוד שלשון השטר מסייע. וכמ"ש החכמים ישצ"ו בדב"ק. וא"כ קם דינא בפשיטות כדברי הרב נר"ו שחייבם להחזיר וכמ"ש. ויש לנו עוד ראיות לזה. ולנחיצת השואל דקאי אחד כרעא קצרנו הדברים. וצויי"מ וימ"ן. כ"ד החו"פ פאס יע"א ש' אם כס"ף תלו"ה לפ"ק. וקיים: וס"ל נמ"ך הוא"ל שאין לפקפק בהטבה זו מההיא. דכתב הרשב"א והביאה הרב"י ז"ל סי' קע"ד ביוד"ע בהיכא דמכר לו שדה וכתב לו באותו יום שאם יביא לו מעות וכו'. דהתם מיירי שלא היתה מעיקרא שום תביעה ביניהם ובזה הוא דחשיב רבית. לא כן בנ"ד שכבר היה הקרקע ממושכן וכבר נישום. נמצא דהפירות הם של הלוקח כבר ושטר מכר הב' בא להוסיף ולא לגרוע ממה שבידו. וכבר כתבו ע"ז חו"ר עירנו