שופריה דיעקב חלק ב רכא

מפרשים ב"ך בהדייא. סתמו כפירושו דלו וליורשיו קאמר. וכן אנו נוהגין: וכן נר' מתשו' הרא"ש שהביא הרב"י בסי' רז' גבי ראובן שנתן חדר וכו'. וכתב הרב פמ"א בחלק א' סי' ז'. דההיא תשובה לאו דוקא משום שנזכר בשטר עד עולם. ומפני זה פסק הרב דמי שהקנה לא' שיפתח חלונות בחצירו דאם לא הספיק לפותחו יפתחו אותם יורשיו יעו"ש. וכן מוכח מדברי מור"ם ומר"ן והטור סי' ר"ז גבי משייר פירות. דדוקא גבי פירות שלא שייר דבר מסויים הו"ל כתנאי. ובתנאי אמרי' לי ולא ליורשי יעו"ש בב"י וכן מוכח מדברי מור"ם סי' רמ"א ס"ז בהג"ה יעו"ש. ועיין להרב שמחת יו"ט דס"ח שכתב דאף שאין כתוב בשטר ולזרעם אחריהם. מ"מ דינא הוא שכל חיוב שיתחייב האדם בשביל טובת הנאה שקיבל ממנו. החיוב מוטל על הבנים. יעו"ש: באופן דעתינו מסכמת כדברי החכמים ישצ"ו הם אמת ודבריהם אמת צדקו יחדיו. ופוק חזי מאי עמא דבר שכן מנהגינו אנחנו. ועוד שלשון השטר ג"כ מסייע לזה. דבמוכר דקדקו וכתבו המוכר עצמו. ובלוקח לא דקדקו לכתוב כן. וזה שינוי הניכר ועדיין לא נתייבש הדיו: מעתה קם דינא שחייבים להחזיר המכר הנז' וצויי"מ וימ"ן. ויש לנו עוד ראיות ע"ז אלא שהשואל קאי אחד כרעא. כ"ד החו"פ פאס יע"א והשו"ק: וס"ל נמ"ך עיקר דינא דלי ולא ליורשי. או אפי' ליורשי. איתא בפ' מי שאחזו גבי גט דנחלקו בזה רבנן ורשב"ג. דרבנן ס"ל דלי ולא ליורשי. ע"ש. ובשאר עניינים כגון הלוהו על שדהו ואמ"ל אם אתה נותן לי מכאן ועד ג"ש וכו'. נחלקו בזה הפוס'. והם הרמ"א והרטב"א. דהרמ"א ס"ל דלא נתקיים התנאי אלא א"כ מביא המוכר עצמו ונותן ללוקח. מדקא' אתה ולי. דלי ולא ליורשי אתה ולא יורשיך משמע. וכן דעת הרשב"א כמ"ש רבינו ירוחם בשמו. והבי"ד הרב"י בסי' ר"ז יעו"ש. דבהיכא דאמר אתה. אתה ולא יורשיך משמע. יעו"ש. והרטב"א ז"ל הביא דברי הרמ"א אלו. וכתב ואין זה נכון. שלא נאמרו דברים אלו אלא בנותן גט ומתנה דמדעתיה יהיב ומגרש דלמא קפיד בל' תנאי שאינו רוצה לגרש ולא ליתן מתנה אלא באותו לשון אבל בכאן שהוא דרך מכר וכמי שקונס את עצמו אנן סהדי דליכא קנסא אלא כשלא באו המעות לידו או ליד יורשיו. וכל שפרע המוכר או יורשיו ללוקח או ליורש זכה: ועוד הא קי"ל יש טענת אונס בממון דהתם מוכח דמיתה אונסא. הילכך כשמת א' מהם ואינו יכול לעשות תנאו אונס הוא ופטור. ע"כ לשון רבותי. יעו"ש בבד"ה סי' ר"ז: נמצא דיש מחלוקת בהלוהו על שדהו. דלדעת הרמ"א ז"ל מדמה להרי זה גיטך והריטב"א ס"ל דשאני גט. ובהיכא דקא' ע"מ שתתן ק"ק זהובים ולא אמר לי. מצינו להרב"י שהביא משם הרשב"א וז"ל. דהא דאמרי' דפליגי בלי ולא ליורשי או אפי' ליורשי. היינו משום דבסתמא בדוקא אתני משום דאיהו צריך להו. אבל האומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן ק' זהובים ומת. בניו נותנין לו לאחר מותו. שלא היתה ההקפדה שיתן הוא אלא שינתנו. עכ"ל הרשב"א. הרי לפניך דהגם דס"ל להרשב"א כסברת הרמ"א וכמ"ש רבינו ירוחם משמו והביא הרב"י גבי אתה. מ"מ בהכא דאמר ע"מ שתתן. ולא הזכיר לי. אם מת נותנין ליורשיו ודו"ק. ותשובה זו של הרשב"א פסקה מור"ם ז"ל במפ"ה סי' רמ"א ס"ו בהג"ה באופן שבע"מ תתן סתם אם מת נותנין ליורשיו אף לדעת הרמ"א והרשב"א ז"ל. ולא פליגי אלא באתה ולי דהוי מיעוטא. וכ"כ מר"ן ב"י בסי' רנ"ג בשם הרשב"א והריטב"א ז"ל. דהאומר תנו ק"ק זוז לפלונית לנדו'. חייבים לתת לה מעכשיו. ואם מתה בנתיים יתנו ליורשיה. וכ"כ הרב פמ"א סי' ו': היוצא מזה דהנותן מתנה לאחר בקנין ועדיין לא הגיעה ליד המקבל והיא ביד הנותן. אעפ"י שמת המקבל זכו היורשים במתנה. מאחר דאין בידינו ל' של קפידא. וזה פשוט. ומעתה תשו' הרשב"א שהביא הרב"י סי' ר"ז בע"מ שתתן וכמ"ש והתשו' האחרת הסמוכה לה שכתב וכן דעת הרשב"א וכמ"ש רבי' ירוחם בשמו. שניהם כא' עולות בקנה א'. דההיא תשו' של הרשב"א עצמו. מיירי בע"מ שתתן בלא לי. ורבינו ירוחם מיירי באומר אם אתה מביא לי דהוי קפידא. וכ"כ הרב פמ"א ח"א דכ"ד יעו"ש בד"ק. שיישב גם ההיא תשו' שהביא הרב"י משם הרשב"א דאם מת האב ולא קיבל בחייו נותן הוא לבניו. ע"ש. ומאחר דמצינו להרב"י בבד"ה שהביא תשו' הרטב"א נר' דכוותיה ס"ל. דגם באומר לי ואתה אין קפידא רק בגט ומתנה. דמדעתיה יהיב אבל בדבר שהוא דרך מכר. לי ואפי' ליורשי משמע. וכוותיה נקיטינן הוא ורבותיו עמו. וכן מצאנו ראינו להרב שמחת יום טוב בספרו הבהיר שכתב. שדוקא בתנאים כגון פיטור או נאמנות שאין בהם שעבוד ממון. הוא דאמרינן לי ולא ליורשי. אבל דבר שהוא דרך חיוב. ואית ביה שעבוד ממון. אמרי' ביה לי ואפי' ליורשי. ומכח זה פסק הרב הלכה למעשה באחד שנתחייב לבניו בסך כך וכך לעת שיפרד אביו משותפו ואדביני ביני מת הבן קודם שנפרד האב הנז' מן שותפו. ופסק הרב ז"ל שחייב האב ליתן הסך לבן בנו. כיון שהוא דרך חיוב לו וליורשיו אמרינן. והאריך שם בראיות ברורות. ומסיק דלא אמרינן בזה הלכה כבתראי כיון שלא ראו דברי הראשונים זלה"ה שהם הריטב"א וכו': וכן מצינו להרב בעי חיי שעל מ"ש מהרש"ך דבהטבות הנהוגות אינו חייב להחזיר ליורשיו וכו'. כתב הוא וז"ל שלא ראה דברי הרטב"א ודברי הרב בד"ה. יעו"ש. וכן פסק הרדב"ז בתשו' ב"י וז"ל. על מ"ש הרמב"ם מכר לו שדהו ואמ"ל הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות הביאם ואני אתן לך הקרקע התנאי קיים. סיים ע"ז הרדב"ז ז"ל וז"ל. מת המוכר חייב להחזיר ליורשיו. יעו"ש. וכתב הרב בעי חיי דג' סברות יש בדבר. שלדעת מהרש"ך ומהר"י אדרבי אפי' בהטבות הנהוגות אינו חייב להחזיר ליורשיו. ולדעת מהר"מ מטראני ז"ל בהטבות הנהוגות חייב להחזיר ליורשיו. אבל לא בהלוהו על שדהו. וה"ה אם מכר לו שדה. ואמ"ל הלוקח מדעתו אני אחזיר לך. אם מת המוכר אינו חייב להחזיר. ולדעת הרדב"ז ז"ל. לא מבעייא בהטבות הנהוגות שחייב להחזיר ליורשיו. אלא אפי' במכר קרקע והתנה הלוקח מדעתו חייב להחזיר ליורשיו: באופן שלדעת מהר"מ מטראני והרדב"ז בהטבות הנהוגות לכ"ע חייב להחזיר. ומהרש"ך ז"ל כתב להיפך. אפשר שלא ראה דברי הרדב"ז ובד"ה. וכמ"ש הרב בעי חיי. ע"ש: איברא דמ"ש לעי' דדעת הרשב"א כדעת הרמ"א לענין הלוהו על שדהו. מדכתב ב"י על תשו' הרמ"א וכ"כ רבינו משם הרשב"א. מצאנו ראינו