שופריה דיעקב חלק ב רכ

באופן שמכל צד נר' שחייב האפוט' להחזיר הקרקע לדוד הנז' ע"י שיקנו מידם ויחזירו. ואם לא רצו ב"ד נזקקין להם ומורידין הבעלים לקרקע הנז' ובכן גמרנו אנו ב"ד חו"מ והורדנו לדוד הנז' לשליש הבית הנז' שביד היתו' הנז' בעד הסך ן' מתקלים שהניח בידינו. ומעתה יזכה דוד הנז' בשלו לדור ולהשכיר וכו' כאדם העושה בשלו ואין מוחה בידו. ונ"ה בכח ב"ד יפה בט"ו לתמוז תר"א לפ"ק. והשו"ב וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט יהודה בירדוגו ס"ט ונתקיימו לנו כל החתי' הנ"ב והנ"ל כראוי וח"פ תמ"ת וקיים: אהרן ן' חסין ס"ט רפאל טולידאנו ס"ט וס"ל נמ"ך בפנינו החזיר הרב אביר יעקב נר"ו הסך ן' מתקלים הנ"ב שהניח בידו המוכר הנ"ב ליד כהרי"ע ט"ו חמיה של היתו' הנ"ל לזכות היתו' הנ"ל ולרח"פ באלול שנה הנ"ל וקיים: יוסף בירדוגו נר"ו יצחק אבן צור נר"ו וס"ל נמ"ך. בעיקר דינא דלי ולא ליורשי. בזה יש מחלוקת בין הפוס' כמ"ש הרב"י סי' ר"ז וכתב הרשב"א דלא אמרי רבנן לי ולא ליורשי גבי גט והיינו משום דמסתמא בדוקא אתני דאיהו צריך להו. אבל האומר לחבירו שדה זו נתונה לך במתנה ע"מ שתתן מאתים זוז ומת. בניו נותנים לו לאחר מותו. שלא היתה ההפקדה שיתן הוא. אלא שניתנו יעו"ש. וכן דעת הרמ"א ז"ל ס"ל גבי הלוהו על שדהו ואמ"ל אם אין אתה נותן לי מכאן עד ג"ש הרי היא שלי שלא נתקיים התנאי אלא א"כ מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח מדקא' אתה ולי. דלי ולא ליורשי משמע. ואתה ולא ליורשיך. יעו"ש. ודעת הריטב"א ז"ל הבי"ד הרב בד"ה סי' ר"ז וז"ל גבי הלוהו על שדהו וכו' יש מי שפי' שאם מת א' מהם שוב אינו יכול לקיים תנאו וזכה הלוקח בקרקע דאתה ולא יורשיך לי ולא ליורשי משמע כדאמרי' גבי גט. וכן דעת הרמב"ם. ואינו נכון. חדא שלא נאמרו דברים הללו אלא בנותן גט ומתנה דמדעתיה יהיב ומגרש. ודילמא קפיד בל' תנאי שאינו רוצה לגרש ולתת מתנה אלא באותו לשון. אבל בכאן שהוא דרך מכר וכמו שקונס עצמו. אנן סהדי דליכא קנסא אלא כשלא באו המעות לידו או ליד יורשיו. וכל שפרע המוכר או יורשיו ללוקח או ליורשיו זכה. ולא עוד אלא דהא קי"ל דיש טענת אונס בממון. והתם מוכח דמיתה אונסא הילכך כשמת א' מהם ואינו יכול לעשות תנאו אנוס הוא ופטור. וכן דעת רבותי. עכ"ל: הרי לפניך דבכל ענין שהוא דרך מכר אמרי' לי וליורשי. ועי' להרב שמחת יו"ט שהעלה דכל שהוא דרך חיוב דאית ביה שעבוד ממון כיון דנשתעבדו הנכסים. לו וליורשיו משמע. ודוקא בתנאים כגון פיטור או נאמנות שאין בהם שעבוד ממון. הוא דאמרי' לו ולא ליורשי. ומכח זה פסק הרב הלל"מ בא' שנתחייב לבנו בסך כו"כ ביום שיפרד אביו משותפו. ואדביני ביני מת הבן קודם שנפרד האב משותפו. ופסק הרב דחייב ליתן הסך לבן בנו ולא אמרי' בכגון דא לו ולא ליורשיו כיון שהוא דרך חיוב. ובכל דבר שהוא חיוב. לו וליורשיו אמרי'. והאריך שם בדב"ק בראיות ברורות וכתב דלא אמרי' בזה הלכה כבתראי כיון שלא ראו דברי הא' יעו"ש שהוכיח כן מדברי הרשב"א והרטב"א ז"ל. ויותר מזה כתב הרדב"ז בתשו' כת"ב שכתב וז"ל על מה שכתב הרמב"ם מכר לו שדהו ואמ"ל הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות הביאם. ואני אתן לך הקרקע תנאו קיים. והרב הנז' סיים מת המוכר חייב להחזיר ליורשיו יעו"ש. ועי' להרב בעי חיי שכתב דג' מחלוקות בדבר. דלדעת מהר"י אדרבי ומהרש"ך וכו' אפי' בהטבות הנהוגות אינו חייב להחזיר ליורשיו ולדעת מהר"מ מטראני בהטבות הנהוגות חייב להחזיר ליורשיו אבל בהלוהו על שדהו וה"ה במכר לו שדה ואמ"ל הלוקח מדעתו אני אחזיר לך אם מת המוכר אינו חייב להחזיר. ולדעת הרדב"ז ז"ל דל"מ בהטבות הנהוגות אלא אפי' במכר קרקע והתנה הלוקח מדעתו חייב להחזיר ליורשיו. יעו"ש: באופן שמאחר שראינו הרב ב"י בבד"ה הביא דעת הריטב"א. כוותיה נקיטינן וכ"ש שכבר הסכימו ע"ז רוב האחרונים. כמבואר בדב"ק. ועי' להרב בעי חיי שכתב שמהרש"ך שכתב היפך מזה לא ראה דברי הריטב"א. ולא דברי הרב בד"ה יעו"ש. ועי' עוד להרד"ך בתשו' שיישב דברי הרשב"א והעלה דבע"מ שתתן. בניו נותנין אותו לאחר מותו. יעו"ש בדב"ק. ובר מן דן בנד"ד בכל ענין הממון הולכין אחר המנהג. ועינינו הרואות שמעיקרא לא החליט המוכר המכר רק בתנאי שלעת שיביא לו מעותיו יחזיר לו המוכר והקונה אינו קונה אלא אדעתא דהכי שמאמין למוכר שיחזיר לו המכר כי כבר גילה דעתו מעיקרא שאין רצונו למכור אלא מפני שצריך למעות ונוטלם מזה דרך מכי' לזמן. ומאמינו שיחזור וימכור לו. וכיון שמתחי' הוא ידוע ולא גמר למכור אלא לזה ובטוח הוא בו שיחזירנו לו. הכוונה היא לו או ליורשיו וכמ"ש הרב בעי חיי יעו"ש. ועוד בה נר' דל"פ אלא בלשון לי דמשמע דהוא מיעוט וקפידא דבזה הוא דנחלקו רבנן ורשב"ג גבי ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי ר' זוז אבל בכאן אין כאן ל' לי אלא ל' חיוב שכ"ז שיביא המוכר מעות. מעו"מ ח"ע להחזיר לו המכר באין אומר. וכן הוה משפט כל לשון החיובים הנהוגים בינינו שכך כותבים לתת ולפרוע לו וכיוצא. ואין כאן ל' דמוכח מיניה שהוא קפידא או מיעוט. ועי' להרב בעי חיי שנסתפק דשמא כל המחלוקות אינם אלא בל' לי ואתה. דהך לישנא משמע לי ולא ליורשי. אתה ולא יורשיך. כמו שנר' מל' כל הפוס'. שכל דיוקא אינו אלא מל' לי ואתה. אבל כל שאינו בל' זה לכ"ע לו וליורשי קא'. יעו"ש. ומנדון הרב בעי חיי בתשו' הנז' אין להביא ראיה לנ"ד ולו' דאמרי' ביה דלי ולא ליורשי. דשאני נדון הרב שכתוב בתנאי שכ"ז שירצה ראובן וכו' דתלה ברצונו וכו'. ועוד מפני ששכירות האם אינה כלום. וכמ"ש. ודברי הרב בית יהודה נמי שהביא משם הרשב"א דלי ולא ליורשי קא'. עין רואה להרב בעי חיי שרצה ליישב דברי הרשב"א שהביא רבינו ירוחם והביאם הרב"י בסי' ר"ז עם סברת הריטב"א. דמה שכתב רבינו ירוחם משמו דס"ל לי ולא ליורשי. הוא דוקא במתנה מדעתיה בלי שום קנס. ומ"ש הריטב"א משמו הוא במלוהו על שדהו דהוי דרך מכר יעו"ש. ודלא כסברת המבי"ט בסברת הרשב"א. יעו"ש. ועי' להרב"י בסי' ר"ט מ"ש בשם הרשב"א ז"ל: וגם הרב בית יהודה ז"ל בנדון שלו כתב וכן נוהגין בשטרי הטבות לפרוע הוא או ב"ך ואם כתב סתם דוקא הוא ולא יורשיו עכ"ל. נר' מדבריו דוקא בנדון דידהו דנוהגין לפרש ב"ך בהדייא וזה כתב סתם. בזה הוא דאמרי' לי ולא ליורשי. כיון ששינה מהל' הנהוג וכתב סתם. מילתא דמסתברא דקפיד דוקא לו ולא ליורשיו. אבל לפי מנהגינו במערב שכותבין סתם ואינם