שופריה דיעקב חלק ב ריט

בדל"ב מיד המוכר והאפוט' ויעקב הנז' בג' לחשון נאקת"ם לפ"ק. והשו"ב וקיים. יעקב בירדוגו נר"ו יוסף בירדוגו נר"ו והכרנו חת"י. והוזקקנו להעתקה זו כדי לתתו ביד המוכר הנז' לראיה בידו לענין ההטבה הנז'. ולרח"ף תמ"ת והשו"ב וקיים. מתתיה בירדוגו נר"ו שלמה ן' הרוש נר"ו וע"ג נמ"ך וז"ן. הן היום עמד דוד הנ"ב לגאול והתחיל מן הצד שרצה לגאול השליש שזכתה בו בתו מרים שהיא עדיין קטנה ונשואה לבעל כה"ר אברהם ן' עבו בכ"ר שמואל והעמיד את בעלה הנז' לפנינו. ופרע לו סך ן' מתקלים דמי השליש. ובכן נקש"מ בדל"ב כהר"א הנז' שבעד סך ן' מתקלים הנז' שקיבל מדוד הנז' גמר והחזיר לו שליש הבית הנז' שזכתה אשתו הנז' בכח המכר הנ"ל שמכר לה ולאחיה כנ"ב לשיזכה דוד הנז' מעתה בשלו ז"ג בכאו"ה. ונ"ה בקש"מ בדל"ב מיד הבעל הנז' בעדו ובעד אשתו הנז'. בי"ב לאייר ש' תא"ר לפ"ק והשו"ב וקיים: יעקב בירדוגו נר"ו רפאל טולידאנו נר"ו וס"ל נמ"ך. גם הר' אברהם בנו של הר"ש ן' מלכא הנ"ב שהוא ג"כ יש לו שליש בבית הנ"ב בכח המכר הנ"ב. נקש"מ בדל"ב והה"ג שבעד סך ן' מתקלים שקיי מאת דוד הנז' גמר והחזיר לו שליש הבית הנ"ב שזכה בו כנ"ב מכח המכר הנ"ב. לשיזכה דוד הנז' מעתה בשלו ז"ג בכאו"ה ונ"ה בקש"ם מיד אברהם הנז' בער"ח סיון תא"ר לפ"ק ושו"ב וקיים: מתתיה בירדוגו ס"ט אברהם ן' לחסין ס"ט וס"ל נמ"ך. הן עוד היום הביא לפנינו דוד ן' שלוש הנ"ב סך חמשים מתק' ושלחנו אחר אל' יעקב ן' מלכא אמה של פריחא שנשאת לברוך ברי"ע טי' יורשת אביה הנז'. וגם שלחנו אחר כהרי"ע הנז' לפי שהיא עדיין קטנה ואמה כאפוט' היא וחמיה הנז' ונתן דוד הנז' המעות בידינו לתתם להם לפדיון השליש שיש בבית הנז'. והאם וכהרי"ע סירבו מלקבל. הם אמרו שאינו בדין שתחזיר היורשת אחר מות אביה הגם שהודענום שבדין הוא שתחזיר כיון שעיקר המכר היה ע"ת זה שיעשו לו הטבה לפדות כ"ז שירצה כנ"ל. ועוד דממה שפי' לגבי המוכר שהוא בעצמו הוא שיוכל לפדות ולא יורשיו. שמעת מינה דלגבי הלוקחים אפי' יורשיהם צריכין להחזיר שהחיוב שנתחייב האב להחזיר חל גם על יורשיו. עכ"ז לא רצו לקבל את הדין. ולכן הנחנו המעות בידינו והודענום שהרי מעותיהם מונחים והבית פדויה. ואין לדוד לתת להם פירות מכאן ואילך. כי ב"ד יחזירו לו השליש בכח החיוב שח"ע המוריש. ואם יביאו איזה פסק מב"ד שיורו להם ב"ד המזכים יחזור דוד ויטול מעותיו. והשתא מיהא הרי המעות בידינו לזכות היורשת והשליש עמד ביד דוד הנז' ולרח"פ בתמוז תר"א לפ"ק. והשו"ב וקיים: ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט וס"ל נמ"ך. עמד לפנינו דוד הנ"ב וביקש ממנו להורידו לשליש הבית הנז' שהרי מעותיו מונחים ביד א' ממנו. אלא שאפוט' היתו' לא רצה להחזיר הקרקע כמו שנתחייב המוריש. ולכן ביקש להורידו בב"ד ככל בע"ח שמסרב הלוה מלמכור לו קרקע בחובו כשאין לו מעות ומטלטלין שב"ד מוכרין בעדו ומורידין לב"ח שהקרקע משועבד בידו. וראינו שהדין עמו שמה שנתלים האפוט' לי' שאינם מחוייבים לא הם ולא היורשת כשתגדיל להחזיר. באומרם שאין חיוב כ"א על המוריש כשיביא לו המוכר מעותיו. אבל אם מת המוריש אין על היורש חיוב. לכשתביא לי ולא ליורשי משמע. שכ"כ הרב בית יהודה ב"ח ח"מ סי' י"ד. בראובן שמכר ביתו והתנה שיוכל לגאול עד ג"ש. ונכתב התנאי בגוף שטר המכר. ואח"ך מת המוכר והניח בת קטנה וכתב הרב וז"ל. ובענין הפדיון אם מת המוכר אם יש כח ליורש לעמוד במקום אביו. הנה תשו' הרשב"א הביאה הרב המבי"ט ז"ל ח"ב סי' קכ"ה. דהוא ולא יורשיו. וחילוק המבי"ט אינו ברור. וכן נוהגין בשטרי הטבות לפרוע הוא או ב"ך. ואם כתב סתם דוקא הוא ולא יורשיו. עכ"ל הרב ז"ל. ומזה רצו ללמוד שכשם שבמוכר המתנה שיוכל לגאול קא' הרב דהוא ולא יורשיו קא' עד שיפרש הוא או ב"ך. כך בלוקח המתחייב להחזיר למוכר הוא ולא יורשיו קאמר עד שיפרש שחייב הוא או יורשיו. הבל בפיהם שמלבד שגם בנד"ז הרי הוא כמבואר שכ"ז שיביא להם או ליורשיהם קא' ממה שכתבו שכ"ז שיביא להם המוכר עצמו וכו'. דקדקו לכתוב המוכר עצמו למעט יורשיו. ומדלא דקדקו לכתוב כן כ"א לגבי מוכר ולא גבי לוקחים לכתוב ג"כ שיביא להם עצמן למעט ג"כ יורשיהם. מבואר להדייא דלגבי לוקחים הם או יורשיהם קאמר. דיורשים במקום אביהם עומדים וזה ברור. וא"כ הרי גם בנד"ז מפי' דגם היורשים חייבין להחזיר. עוד זאת דבר ברור הוא דלא אמור רבנן הוא ולא יורשיו אלא במוכר המתנה שיוכל לגאול וכנדון הרב בית יהודה ז"ל. דכיון שכבר מכר המוכר וריקן זכותו מהבית. אלא שהוא מתנה שיוכל לגאול. מנין לנו לתת זכות זה לבניו אחריו. שאין כאן שיור בגוף המכר שיירשוהו. ומאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי. ודמי למ"ש בסי' ר"ט ס"ז במוכר שדה ומשייר מפירותיו לעצמו. דבר ידוע בכל שנה. דאע"ג דלעצמו בעין יפה הוא משייר. ואמרי' דשייר מקום הפירות. מ"מ אין בניו יורשין זכות זה כיון דאין זה דבר מסויים ואינו רק תנאי בעלמא וכמ"ש מור"ם דדוקא במשייר דבר מסויים כגון ע"מ שדיוטא א' שלי. בניו יורשין זכותו. שהרי לא נכללה הדיוטא במכר כלל. ונשארה לזכות המוכר לו וליורשיו לדורות עולם. משא"כ במשייר פירות כו"ך בכל שנה. אע"ג דלנפשיה מקומם נמי משייר. מ"מ אין זה דבר מסויים שיחשב לשיור ולו' שלא נכלל גופו במכר. אלא תנאי בעלמא הוא דאתני שיהיה לו מקום השדה לפירותיו וכיון שאינו אלא תנאי אין בניו יורשין זכותו עד שיפרש לי וליורשי. ודומה לזה הוא הלוקח המתנה שיוכל לגאול שאין כאן שיור אלא תנאי בעלמא. ואין בניו יורשין זכותו. משא"כ במוכר המתנה על הלוקח ומתחייב לו הלוקח בקנין להחזיר כשיביא לו המוכר מעותיו. למה לא יחול חוב הלוקח על בניו. והלא כל החיובים שבעולם חלין על נכסי המתחייב עליו ועל יורשיו. כך זה חל החיוב על קרקע זה להחזירו מיד מי שהוא בידו. מיד לוקח או מיד יורשיו. וזה ברור: ומה גם שבשטר מכר מפו' שלא נתרצה המוכר למכור ע"י עצמו כ"א ע"ד שיתחייבו הלוקחים להחזיר כשיפדה כל זמן שירצה וה"ז כמוכר ע"ת שיפדה עכ"פ מידם או מיד יורשיהם: