שופריה דיעקב חלק ב ריז

דאע"ג דקי"ל דטענינן ליורש לא הוי טענתו כטענת ברי זהו לא יחזיק במה שבידו כבר וכההיא דסי' ק"מ שהקרקע תחת ידו ובא מחמת ירושה ומביא עדים שדר בה מורישו ג"ש. והוא מכחו יום א' או ההיפך. משא"כ בזה שלא נודע אם היתה למורישם בו חזקה אפי' יום א'. וגם הם אין להם חזקה בו כלל. וכיון שהיה הדין כן אפי' מתחי' קודם שהחזיק שמעון. כ"ש וק"ו השתא דמת ראובן והיורשים אינם יודעים מאומה ומן השמים סייעו ונפל האמת שלא נר' לפני ב"ד כ"א הפנקס וחלקו על פיו וזכה שמעון בחלק ההוא ע"פ ב"ד ועפ"י פנקסו והודאתו של ראובן. דפשי' ופשוט שאין להוציא ממנו עכשיו ע"פ שטר הפשרה שנמצא עכשיו כיון שאפי' היו שני הכתבים לפנינו תחלה היה ראוי שמעון לזכות כיון שהוא טוען ברי והיורשים שמא וכמ"ש. ולפחות היה לנו לו' כל דאלים גבר. ולו יהי מה שהחזיקוהו ב"ד תחי' כאלו גברה ידו ונטל בזרוע שוב אין להוציא מידו. ועי' סי' קל"ט ס"ג דאם עברו ב"ד ותפסו לא מהעוררין שלא לילך ולהחזיק דאין מוציאין וכו' ע"ש. וכ"ש בכגו"ז שכבר החזיקו לא' מפני שנר' להם שהדין עמו. ואח"ך הביא שכנגדו ראיה המוכחת שזכות שמעון מסופקת דפשיטא דזכה מי שזכה. וזה אמרנו אפי' נאמר שכח שטר הפשרה ככח הפנקס ואין כח בזה מזה. וכ"ש שנלע"ד שהפנקס שרגיל לכתוב בו אדם ענייניו יש לסמוך עליו יותר משטר הפשרה שזה הודאת פיו שכותב לנקות עצמו מאלד'ים ואדם ולצוות ביתו אחריו ולהודיעם כיצד יתנהגו עם שותפיהם. ואם היה הדבר שהפנקס קדם לשטר הפשרה ואח"ך נתפשרו ונתרבה חלקו בודאי היה נזהר לחזור ולהגיה ולו' שאח"ך נתבטלה החלוקה הנז'. וזו היא החלוקה האמתית. וכן כתב הרב בבד"ה סי' ס"ט ע"ש בשם הרשב"ץ. משם בעה"ת ע"ע. וע"ע בתשו' הרא"ש כלל פו' והביאה הטור ומר"ן בסי' צ"א דיש לדון ע"פ פנקסו של אדם שרגיל לכתוב בו עניניו אפי' להוציא מיתומ' קטנים ולא אמרי' אשתלי ולא הגיה. ומה גם היכא דיש רגלים לדבר שדברי הפנקס אמת ע"ש שהאריך בזה מאד וקרא אחר הטוען בעד היתו' בזה גורם רעה ואחר היתו' קרא מלא דיתמי דאכלי דלאו דידהו וכו'. ע"ש. ובנד"ז ג"כ רגלים מוכיחות יש שדברי הפנקס אמת ושהם עיקר כי הם אחרונים לפשרה. כי נתן בהם שמעון טעם כעיקר ונמצאו דבריו מכוונים כמוצא בדברי כת"ר. וגם שכל שאר החלקים של שאר השות' נמצאו מכוונים בפנקס כדברי שטר הפשרה ובחלק הזה לבד נפל שינוי ואף זו מן ההוכחות שאחר הפשרה אזי נעשה שינוי בחלק הזה. באופן שהד"א לענ"ד שזכה שמעון בחלק ההוא. ומה שהיה ע"פ ב"ד תחלה הוא שיהיה. ומה שנעשה הוא שיעשה. ודברי יורשי ראובן מהבל ימעטו. וצויי"מ וימ"ן כי"ר: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן ל"ג. קרא ערער הר' יוסף בר' סעדיה על אהרן עמאר באומרו שהיה למורישו ישראל אצאייג חלק בחצר הידועה לאהרן הנז' והוא רביע בג' רבעים לפי שבעל החצר חאיימיכו טולידאנו מכרה לגוים ונשארה לו החזקה. ושוב לפי דברי יוסף קנה ישראל אצאייג הנז' מאת הגוים ולא פדו הבעלים וזכה ישראל בגוף והבעלים הא' בחזקה שהיא רביע. ושוב מכר ישראל זכותו לגוי אחר ונשארה לו זכות החזקה של ג' רבעים וכשקנה אחר כך ישועה הגוף מאת הגוי והחזקה מאת יורשי חאיימיכו נמצא לישראל רביע בג' רבעים והוא שמינית וחצי בכל החצר והשאר לישועה וישועה לא כן עשה אלא שנטל הכל שלא כדין ומכר ומשכן הכל הוא ויורשיו עד שהגיעה כל החצר ליד אהרן הנז' ממנה בתורת משכונה שנמסרו לו או מאת הזולת וממנה בתורת מקנה. מאת יורשי ישועה. ואין למערער הנז' שום עדות ע"ז כלל. לא עדות המקנה ולא אפילו עדות דירת יום אחד אלא שאו' שמסורת בידו שכך היה הענין וגם אומר שאיפשר שמתוך האלעקד שביד המחזיקים איפשר שיתברר זה שקנה ומכר שעכ"פ כשקנה ישועה מהגוי הב' מסתמא נתן לו לעקד שבו קנה מגוי הראשון ושבו קנה ישראל מהגוי ושבו קנה הגוי הב' מאת ישראל וע"ג יכתב המכר שמכר הגוי הב' לישועה ואהרן המחזיק אומר שאין בידו לעקד כלל שהוא לא קנה ומשכן כ"א החצר בסתם גוף וחזקה בסופרי ישראל מאת יורשי ישועה. ואדרבה יש בידו כתבי זכיות של יורשי ישועה כתובים וחתומים בב"ד הגדול שלפנינו זלה"ה ובשאר סופרים וחכמים אשר היו לפנינו כולן כא' מעידים ומגידים שהחצר הנז' היה בה ליורשי חאיימיכו רביע. ולישועה ג' רבעים. כי ישועה קנה הגוף מהגוים ולא פדו הבעלים. ועוד קנו יורשי ישועה הרביע מאת יורשי חייאמיכו וכמו שהמציא לפנינו אהרן הנז' כתבי זכיות כו"ח ומקו' כראוי: ואחר שמוע טענותיהם פסקתי להם שדברי יוסף מהבל ימעטו. ל"מ לפי המונח עכשיו שאין בידו שום שטר וראיה על מקנת זקינו כלל ואדרבא חבילות חבילות ביד אהרן המחזיק שישועה הוא הקונה מהגוי. שעל פיהם נראה שאפילו אם יהיו עדים שישראל קנה מהגוי כיון שחזר ומכר לגוי אחר וקנה ממנו ישועה לא נשאר זכות לישראל כי הזכות הנשארת לישראל המוכר לגוי משום דמוזיל גביה דאסמכוה אדין סקריקון כבר נטלוה הבעלים הא' שמכרו לגוי הראשון דמסתמא מה שקנה ישראל מהגוי הא' חזר ומכר לגוי הב' דהיינו כל החצר בכללותה שמכרו הבעלים הא' וכתוב בהאלעקד הא' שלא יעלה על הדעת שיקנה כל החצר בכללות ויחזור וימכור הגוף לבד שהוא ג"ר אלא בודאי שכל מה שכתוב בשטר קניית ישראל מהגוי הא' חזר ומכר לגוי השני ובשטר המקנה בודאי כתוב כל החצר. עוד זאת אפי' יתברר שנשארה לישראל זכות בחזקה כשמכר לגוי כי לא מכר לגוי כ"א ג"ר בפי' ודר והחזיק הגם שא"א שיתברר זה שהרי חבילות ראיות ביד אהרן המחזיק הנז' שכל החצר גוף וחזקה של יורשי ישועה ואין לזרים אתם. וזה יורה שלא נשאר לישראל זכות בה כשמכר לגוי או שמכר זכותו לישועה מיד שמכר הגוף לגוי ואם היה דר לא היה אלא בכח איזה משכונה שהיתה לו בחצר הנז' מכח חאיימיכו הנז' שכן מוכח בשטר מעשה ב"ד שביד יורשי ישועה שמזכירין שכשזכה ישועה בגוף והוציא הוצאות על כל החצר גוף וחזקה. מש' בידו חאיימיכו מקצת החזקה וחשש ממשכו' קדומה שיש לזולת על החזקה ולכן ביקש משכונה בב"ד בעד ההוצאות. שאיפשר שהזולת ההוא הוא ישראל