שופריה דיעקב חלק ב רה

החלונות הנז' שמעון הנז' וכבר החזיק בפתיחתו ולא מצי למחות בו אלא קודם שיפתחם. אבל אחר שפתח לא. ודין גרמא דעציראה שלא מיחתה בו וסתמה חלונו. אמנם כעת שעין רואה דאפי' שפתח לוי חתנה החלון הנז' הדין נותן דמצי שמעון למחות ולסותמו. א"כ אף היא תשיב אמריה דיסתום שמעון החלון הנז' שמזיקה בראיה. כי היא מעיקרא לא ידעה דת של תורה ושתיקותה בטעות היתה. ושמעון משיב דכ"ע האי דינא גמירי. ואם היא לא ידעה היה לה לשאול לאינשי דגמירי ומדלא עשתה כל מאמצי כחה ושתקה אלמא דמחלה ברצון נפשה. ולוי החתן משיב דנשי לאו דינא גמירי ואעיקרא לא אסיק אדעתה דידה והיתו' כדי לשאול ואת"ל דידעה ומחלה. עד כאן לא מחלה. כי אם בחושבה שבעשות נחת רוח לשמעון הנז' בהשאיר לו חלונותיו פתוחות לרוחה נוכח חלונותיה גם הוא לא יהיה כפוי טובה. וכל אימת שתרצה היא והיתו' או ב"ך לפתוח חלונות נגד חלונות שמעון לא יעכב שמעון וענתה לה צדקתה. ואדעתא דהכי מחלה. משא"ך השתא דלא עמד בפני שמעון הטובה אשר עשתה כי הגם שהניחו חלונותיו פתוחות אפ"ה העיז פניו ואמר לחתנה שיסתום החלון אשר פתח כעת איכו השתא אעיקרא לא מחלה בכה"ג ומחילתה בטעות היתה. ושמעון בעי לסתום ג"כ חלונותיו אשר פתח מקדם נגד חלונותיה ושמעון משיב דאלו הם דברים שבלב. ודברים שבלב אינם דברים. ולוי משיב דבזה אומדן דעתא סגי. ומה גם כי הבנות היתומות קטנות היו באותו זמן ולא מצו למחות. והגם שגדלו לא אסיק אדעתייהו האי דינא. ומה גם די"ל ככל הנז'. ע"כ הגיעו הדברים שלהם. ועתה יורנו מו"ץ הדין עם מי. ושכמ"ה: וסמוך לשאלה הנז' נמ"ך וז"ן תשובה לכאורה נר' דהדין עם שמעון ומצי לעכב על לוי שיסתום החלון הנז' ולא מצו האלמנה והיתו' לטעון דלא גמירי האי דינא. ומנא אמינא לה ממ"ש בטור ח"מ ס"ס קנ"ד בשם הגאון וז"ל תשובה לגאון ב' אחים שירשו קרקע ולא' מהם נפל הצד החיצון ובו אמת המים שממנו היה משקה אביהם כל הגן והעביר הפנימי על החיצון אמת המים כדרך שהיו עוברים בחיי אביהם. אחר זמן סתם החיצון את האמה ולא הניח המים לעבור עליו. וטען הפנימי שכבר החזיק בהעברת המים על החיצון כיון ששתק ולא מיחה טענתו טענה דכיון ששתק ולא מיחה מחל לו והוי חזקה מיד. ומה שטען שלא הניחו לעבור אלא דרך שאלה אינה טענה אלא סתמא כיון ששתק מחל ומה שטוען שלא ידע שהיה לו למחות לא מהמנינן ליה. ועוד אפי' לא ידע מחילה בטעות כי האי דלא מוכחא מילתא דבטעות היא הוי מחילה. עכ"ל: הראת לדעת דהגאון ז"ל קאמר בהדייא דהטוען שלא ידע לא מהימן ומחילה בטעות כי האי שמה מחילה. והגם שמצינו למר"ן החסיד ז"ל בבד"ה דפריך עליה דגאון והביאו הרב המאסף באות צ"א דאמאי לא מהמנין ליה במה שטען שלא ידע דאטו כ"ע דינא גמירי. גם מ"ש דמחילה בטעות כי האי לא מוכחא מילתא דטעות היא. אדרבא מוכחא מילתא דטעות הוא כיון שהוא דין זר יעו"ש. וזהו הטעם שהשמיטו לדין הגאון הנ"ל משלחנו הטהור כמ"ש רבנן בתראי ז"ל: מ"מ מאחר דהאחרונים ז"ל תפסו במושלם לדברי הגאון הנ"ל להלכה הכי נקיטינן. ה"ה הרב ב"ח ומהרימ"ט ז"ל כמ"ש בכנה"ג יעו"ש. וגם הרב ט"ז סבר הכי א"כ אין ספיקו דמר"ן מוציא מידי ודאן של גדולי האחרונים הנ"ל וכוותיה דגאון ז"ל נקיטי' ודו"ק: אכן שבתי וראיתי דהך ראיה לא מכרעת בהדק היטב מה שכתב הרב פרישה ז"ל והט"ז ז"ל בכוונת הגאון במ"ש דמחילה כהאי הוי מחילה. אשר יאמר הט"ז כי הוא זה דמחילה כי האי דאיכא סברה לטיבותא דניחא ליה לקיים מק"ש תחת אבותיך יהיו בניך אמרינן מסתמא אף אם ידע היה עושה כן. גם הרב פרישה פירש די"ל דבמילתא זוטרתי כי האי לא הוה מוחה לאחיו. משו"ה לא מיקרי מחילה בטעות ע"ש. באופן דהך מילתא שכתב הגאון דהוי מחילה לא נילף מינה לנד"ד. כי בנד"ד לאו אחי נינהו שתמצי לומר דודאי לא ימחה. וכבר ידוע מה שכתב הרדב"ז ז"ל הביאו הכנה"ג בחא"ח בכללי דרכי הפוס' דק"ס ע"א אות נ"ח וז"ל כשהפוס' כותבים ב' או ג' טעמים בדין יש מי שסומך על טעם א' לבדו לעשות מעשה. אני לא סמכתי על טעם א' לבדו דשמא בעל התשובה לא כתב אותו לעיקר אלא סניפין בעלמא. הרדב"ז ח"א סי' ע' עכ"ל: מעתה דהגאון ז"ל יהיב תרי טעמי דלא מהימן. ועוד דהוי מחילה י"ל דהנך תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה. וכמ"ש רבותינו התוס' בכתובות דפ"ה ע"ב ד"ה ועוד הא קא יהיב סימנא וכו' וכמ"ש הרדב"ז ז"ל. משא"כ בנד"ד דטעמא בתרא לא שייך דהכא לאו אחי נינהו כמדובר שפיר י"ל בשוס"י דהגאון ז"ל יודה למר"ן ז"ל דמצי לטעון דלא גמירי להאי דינא ומחי' בטעות לאו שמה מחילה: וגדולה מזו מצינו להרב המאסף ז"ל בסי' ע"ט בהגב"י אות י"ד וז"ל יש להסתפק בת"ח גמיר וסביר ומוחזק בעיני הדיין דלא טעי בהכי וידע הדין אם נאמן לומר שטעה בדין או שכח. ואם היה בא מעשה לידי הייתי דן דאם טוען כן להוציא אינו נאמן. אבל להחזיק בידו נאמן. יעו"ש. והדברים ק"ו בנד"ד מאחר דכמו להחזיק בידו החלון אשר פתח דמי אשר בשלו הוא בונה. וע"ש באות ט"ו שכתב שאם יטעון שטועה היה בדין דנאמן אפי' אי לא טעין נמי טענינן ליה אנן יעו"ש: וה"ן אנן טענינן להו דאם רוצה שמעון לסתום החלון אשר פתח לוי חתנה. גם שמעון יסתום חלונותיו. כי האי לא גמרה להאי דינא או דהוי מחילה בטעות ושפיר קא טעין לוי דאדעתא דגם הוא יעשה להם הטובה הזאת הוא ששתקו לכשתמצי לומר דידעה ומחלה. וליכא למימר דהם דברים שבלב דבכל כי האי באומדנא דמוכח מהני. וכמו שאסף וקבץ חבל נביאים הרב הגדול כמוהר"ר יואל ז"ל בתוקפו של יוסף ח"ב סיו"ד וק"א ע"ש: וצריכין למודעי דכל האמור אנו דנין לגבי אנשים והדברים ק"ו בנשים דנשים לאו דינא גמירי. וכמ"ש מהרשד"ם סי' שכ"א הביאו הרב המאסף בכנה"ג בסי' ע"ט אות י"ב יעו"ש. ובן בנו של ק"ו לגבי חלק היתומה שהיא עדיין פנויה דבעודה קטנה לא תועיל לשמעון חזקתו. וכל שהוא פחות מבן כ' קרינן ביה קטן לענין זה. וכמ"ש הבאה"ט סי' קמ"ט אות כ"א בשם מהרי"ט ז"ל יעו"ש. ואפי' שתהא עתה יותר מבן כ' ונשארו החלונות של שמעון פתוחות לרוחה לא מהני ליה חזקתו. ומצי השתא לסתום חלונותיו דנשי לאו דינא גמירי. ומה גם י"ל מחילה בטעות דמאחר