שופריה דיעקב חלק ב רא

ע"ש. דמיירי בדהדר ביה להדייא. אבל כל שלא ראינו שחזר להדייא. נר' פשוט דלא טעני' הכ כלל אפי' ליורש וכ"ש להקדש אחר וכ"ש למקבל מתנה. והכי מוכח להדייא מההיא דתשו' מוהריק"ו נ"ל שהביא מר"ן באו"ח סי' קנ"ג סי' י"ט דאפי' בלא נמצא כ"א כת"י דלא ידעי' אם ההקדש חל או לא. דשמא כתבה ונמלך דכל שלא הוציא בפיו אימא שיכול לחזור בו וכמאן דס"ל הכי או שמא נשאל. עכ"ז לא טעני' הכי וכ"ש אם יש עדים שהקדיש בפי' ואין שום הוכחה שחזר ונשאל דפשי' דלא טעני' שמא חזר ונשאל. וכמ"ש ובזה יש ליישב בקל דברי מר"ן הללו עם דברי הרב בני חיי בי"ד סי' רנ"ח בראובן שהיה מביא חפצים לבה"ך וכו' שכתב הרב דטעני' ליורשים שמא איתשיל וכו' דבקל יש לו' דהתם מיירי דחזינן ליה להדייא דהדר ואין אנו צריכים למה שנדחקו החכמים בפנים. ולכן בנד"ז שאין הדבר ברור שחזרה בה וחזרה בפעם ב' סמוך למיתה וחיזקה דבריה. דפשי' דלא טעני' שנשאלה על הא'. ומסתמא אמרי' שעמדה בדבריה. ומה שנתנה אין זה חזרה שלא נתנה כ"א נכסיה שחוץ מהבית. ואילו הבית כבר יצאה מרשותה ואינה בכלל נכסיה כלל. ומה שהוצרכה לחזור ולהקדיש פעם ב' סמוך למיתה אינו אלא להודיע שעדיין היא עומדת בדבריה לבל יטעו השומעים שחזרה ונשאלה וגם הבית בכלל המתנה. ועוד וכו' גם מה שטענו המדברים דמכ"מ אין היורשים חייבים לקיים נדרה כיון שלא החזיק המקבל בחייה. ע"ז כבר הארכנו במ"א והעלינו דלא נזכר זה כ"א בשכ"מ שכוונתו לאח"מ. ובנודר בדבשב"ל. אבל בנודר בדבר שבידו. או אפי' אינו בידו אלא שבאו לעולם בחייו בין בריא בין ש"מ חייבים היורשים לקיים נדרו. שמיד שנדר או שבא לעולם בחייו משתעבדי נכסיו לפרוע מהם מה שנדר. וגם דאית ביה משום מצוה לקיים דברי המת וכמ"ש אצלנו במ"א באורך. ע"כ היתה תשו' שהשבנו בענין הקדש האל' הנז'. ומזה תשו' מוצאת לנד"ז לב' הספיקות. אם על הס' הא' בודאי לא טענינן ללוקח שמא נשאל המקדיש על נדרו כיון שלא ראינו לו שום חזרה כלל. אדרבא מת והניח שטר ההקדש קשור בין שטרותיו. וגם כל ימיו היה מפריש הנאת המקוה ומייחדה לבדה וניכר ממעשיו שהיה רוצה לחלקה לעניים. גם הספק הב' אם היורשים חייבים לקיים נדר מורישם. הדבר פשוט שמיד שהקדיש נקנית הבית להקדש ואין זכות ליורשים בה כלל. ואין דברי הרב"י בסי' רי"ב ענין לנד"ז כלל. וספק אחר יש אם החובות קדמו להקדש אלא שאין לנו עסק בנסתרות: העולה מכל זה לענ"ד שכל טענות הנגלות הנ"ל אין בהם כדאי לבטל כח ההקדש וזכו הציבור במקוה הנז' והעניים בהנאתו ז"ג. ואין ללוקח זכות בה כלל. וצויי"מ וימ"ן. אכי"ר. יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן כ"ב. שאלה מכפר גריס מהחכם כהה"ר משה אביכזיר נר"ו בדין שלשה אנשים שיש להם בית הכנסת משותפים בו וא' מהם ת"ח משרת בקדש בבה"ך הנז'. לימים אירע קטטה ומריבה ביניהם ונתפרדה חבילתו של א' מהם ורצה לחלוק בה"ך הנז' עם השות' הנ"ז. ובה"ך יש בה דין חלוקה ויש לה שיעור ג' פתחים לשיעור ג"ח. ויענו השות' בשנים והם לעצה א' נתכוונו החכם המשרת בקדש ואחר עמו בכת א' והנפרד בכת א'. ויענו ויאמרו לאיש אשר רוצה לחלוק עמם בחר לך או טול שליש שלך לצד צפון והנח לנו ב' שלישים לצד דרום. או טול שליש שלך לצד דרום והנח לנו ב' שלישים לצד צפון. והנפרד אומר לא כי. אלא נטילו גורלות בנינו. ואם יבא שליש שלי באמצע הוא שנטול. ואם תהיה החלוקה כך תפסד בה"ך הנז' ולא יוכל שליש בה"ך להכיל הקהל המתפללים בבה"ך. יען ששני האנשים שיש להם ב' שלישים בבה"ך אינם ראויים לשרת בקדש. ולא באו האנשים לבה"ך כ"א לכבוד החכם המשרת ושליש החכם קטון מהכיל קהל בה"ך ואדעתא דהכי הסכימה דעתו של השותף הב' שיהיו שני החלקים סמוכים זל"ז שבהצטרף ב' החלקים הלואי ואולי יספיקו לקהל בה"ך. וזה נהנה וזה אינו חסר. ויורנו המורה דין אמת לאמיתו. עוד אמר הנפרד שיבטלו החלוקה של בה"ך וחוזרים לדין גא"א והשיבו השות' דוקא החלוקה ונוטלים ב' שלישים בבת א' סמוכים. ותשובתך הרמתה מהרה תצמח: תשובה נר' שהדין עם השותף הרוצה להגריל כיון שהם ג' שותפין. אלא ששנים רוצים לישאר שות' וא' רוצה לחלוק. וזה מבואר בסי' קע"ד ס"ד וז"ל שנים שקנו שדה בשות' א' שליש וא' ב' שלישים כשחולקים נוטל ב' שלישים ביחד כיון שקנו אותה כא'. אבל שלשה שקנו שדה בשותפות ושוב קנה הא' חלק חבירו. כשבאים לחלוק אינו יכול לכוף את חבירו שיתן לו שני חלקים ביחד. כיון ששני החלקים לא היו מתחלה שלו אלא בא מכחו ומכח אחיו שקנה ממנו שליש. ע"ך. וכ"ש בנד"ז שלא קנה החכם המשרת חלק חבירו אלא שהוסכם עמו שישאר שותף עמו ומפני כן הוא רוצה ליטול ב' שלישים ביחד דפשיטא שאין שומעין לו: ובר מן דין נר' דאעיקרא דדינא שכתב החכם השואל שהבה"ך הנז' יש בה דין חלוקה לא ידענו היאך נמצא בה דין חלוקה אחר שהוא עצמו כותב שאין כל שליש מספיק לקהל בה"ך. ואפי' ב' שלישים כתב דהלואי ואולי יספיקו שאעפ"י שבשאר בית דעלמא נר' מדברי מר"ן דכל שיש ד"א לכ"א באורך וברוחב נקרא יש בו דין חלוקה ונלמד מדין חצר. וכן נר' ממ"ש ביו"ד גבי מזוזה דבית שיש בו ד"א נקרא בית להתחייב במזוזה מ"מ נר' דזהו בבית דעלמא העשוי לדירה דאפי' ד"א על ד"א יספיק לדירת אדם יחידי. אבל ב' שהם שותפים בבה"ך נר' דאין יכולים לחלוק אא"כ יהיה בכל חלק שיעור המספיק לקהל שיש בה שע"מ כן נשתתפו. או לפחות שיהיה בכל חלק כשיעור בה"ך הקטנה שבעיר שאז נקרא החלק בשם הכל. אבל ד"א על ד"א אין נקרא כלל בה"ך. וכל דבר נתנו חכמים בו שיעור כפי עניינו. ולאו כל אפייא שוין כמפו' בסי' קע"א ע"ש: ועוד נר' דדמייא הא לההיא דהרב תה"ד סי' של"ו והביאה מור"ם סי' קע"א ס"ה בשות' בבית שיש בה דין חלוקה ורצה א' לחלוק. והב' טוען שיתגרע הבית בחלקו ויפחתו דמיו הרבה כי עתה יש לו קופצין