שופריה דיעקב חלק ב ר

והאשה כשמכרה אפשר שלא ידעה מההקדש, וגם הבדי"ץ אפשר שכחו ולכך הסכימו על המכר או אפשר אעפ"י שוכרו מההקדש, כיון שידעו שהאשה שליטה בהקדש עד יום מותה לחלק הפירות לעניים אם היתה מרווחת או לאוכלם אם היא ענייה שאין לה מי שייטב בעיניה כמו גופה. ולפי שענייה היתה באותה שעה ונפשה מרה לה מחמת ההטלה שהיתה עליה מכלל הציבור ולכך שתקו ב"ד והניחוה למכור כאותה ששנינו מכר האב מכורין עד שימות. ולכשתמות לישתעי דינא הלוקח עם ההקדש ואין בזה משום לא תעמוד על דם רעך. שאפשר שידעו שהקרקעות האחרים לבדם שמכרה לו שוין בזמן אחר כדי כל הדמים שנתן הלוקח אלא שבאותו זמן לא היה קונה מפני חמת המציק. גם מצד שלא נמצא השטר ביד הגזבר אלא ביד יורשי האפוטרופוס של יורשי המקדיש דמסתמא המקדיש או יורשיו נתנוהו לידו. והו"ל כההיא דכתב הרמב"ם והביאו מר"ן סוף סי' ר"ן. וזה לשונו. וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו ונתנו ליד אחר ולא פירש לו כלום. וכו'. אינו כלום. כבר כתב הטור ע"ז בשם הרא"ש. דדוקא בשט"ח דחיישי' שמא כתב ללוות ולא לוה. אבל במתנת בריא בקנין. משקנו מידו זכה המקבל. ע"ש. וכך ג"כ הם דברי הטור בשם הרא"ש סי' רמ"ג דכל דליכא מגו לנותן כגון שהוא ביד שליש תו לא מהימן נותן למי' ע"ת כו"ך קנו מידו. אע"ג דלמקבל נמי לית ליה מגו וכפי' הט"ז שם והש"ך. ודלא כסמ"ע שדבריו תמוהים. ולכן בנד"ז שהקדיש המקדיש ומשהקדיש הו"ל כקנו מידו ואינו יכול לחזור. דאמירתו לגבוה וכו' וכמ"ש הטור ומר"ן ביו"ד סי' רנ"ח ע"ש. תו לא מהימן נותן לו' ע"ת כו"ך היה וזכו העניים. וחששת הב"ח ס"ס ר"ן והש"ך סי' נ"ו סקז"ך דאפי' בשטר מתנה בקנין שנמצא ביד שליש דליכא מגו לנותן. אכתי איכא למיחש לשמא התנה על העדים כשקנו מידו להחזיר השטר לידו לשיוכל לימלך ואינו מקנה עד שיצא מידו ליד המקבל. ע"ש. מלבד שכבר חלק ע"ז הט"ז שם סי' נ"ו ופשט דברי הרא"ש מוכחי כוותיה וכמו שהארכנו בזה במ"א. עוד זאת נר' דלא אמרו כן הב"ח והש"ך אלא בשטר בקנין ולא בהקדש דנקנה באמירה בעלמא. ולא שייך לו' שהתנה על העדים שיתנו השטר לידו ולא יקנה ההקדש עד שיבא השטר ליד הגזבר. דאין לעדים מגע יד בדבר לא לקנות מידו ולא לכתוב עד שיתנה עליהם ואינן אלא עידי שמיעה. ואי תיבעי לך גבי הקדש הכי תיבעי לך. מי אמרי' שאפי' הקדיש המקדיש וכתב שטר ועד שלא החזיק הגזבר מת המקדיש. מ"מ כיון דקי"ל שכ"ע שלא החזיק הגזבר יכול המקדיש לישאל על נדרו. א"כ כי מת מקדיש טענינן ליורשיו שמא נשאל על נדרו. א"ד לא טענינן. ועוד יש להסתפק אם בכג"ז נמי נימא. אין היורשים חייבים לקיים נדר מורישם וכמ"ש הרב"י סי' רי"ב א"ל. והנה על ספיקות אלו. כבר נשאלנו מקרוב מעיר טיטוואן ג"כ. בהקדש שהקדישה אלמ' אחת את ביתה להוסיפה בבה"ך של מהרמ"ן ז"ל. ושוב נתנה כל נכסיה לאחר. וטען המקבל שגם הבית בכלל שאפי' שכבר הקדישה הרי חזרה ונתנה ושמא נשאלה על נדרה. וזה מה שהשבנו: הן אמת שהקדש זה שהקדישה האשה הבית הנז' להכניסה לבה"ך דין חולין גמורים יש לה ואינה אלא מת"ג להח' הנ"ל ז"ל כמו שעושים כמה אנשי חסד המחזיקים ביד לומדי תורה שנותנים מקום לת"ח לעשותו בה"ך וליהנות מנדרים ונדבות שמתנדבים הקהל שמביא אליה. וגם זו נתנדבה ונתנה להח' הנ"ב הבית הנז' להוסיפה בבה"ך שבנה לעצמו ולהרחיבה ויזכה החכם בבית מכלל בה"ך. באופן שיהיה התוס' עם העי' בה"ך של יחיד. וכבר ידוע שבה"ך של יחיד אין בה קדושה של כלום. ומותר למישתי בה שיכרא וכו'. שאין קדושת בה"ך האמורה בפ' בני העיר ובדברי כל הפוס' אלא בבה"ך ש"צ שאין בה שליטה לשום יחיד רק אם שכיר הוא בא בשכרו להיות ש"צ מדעת הקהל וליטול שט"ו מה שיתפשרו עמו. ולכן פסקו ז"ל שאין דין שררה בבה"ך של יחיד אלא בשל רבים כמ"ש אצלינו באורך במ"א. ומ"מ אע"פ שאין קדושה בגופה. מ"מ הנודר לתת בית לת"ח לעשותו בה"ך ליהנות ממנו אעפ"י שאין בו קנין ה"ז כנודר לתת מתנה לעני דהוי נדר ואסור לחזור בו. ואמרי' ביה אמירתו לגבוה וכו'. אלא שאם רצה לישאל על נדרו יכול לישאל. וכמ"ש הטור ומר"ן בי"ד סי' רנ"ח ע"ש. ומוכח להדייא מדברי הפוס' וביחוד בתשו' רבי' בצלאל ז"ל סי' ט"ו במ"ש על הנדון שלו דמיירי במקדשת חזר. וכן מתשו' הפוס' הרשב"א והריטב"א שהביא בתוך תשו' הנז' דשאלה איתא בין בקרקע בין במטל'. ואין הפרש בין האומר בית זה הקדש או שור זה עולה דכולהו איתנהו בשאלה דלא אמרו אמירתו לגבוה וכו' אלא לו' דהאמירה לגבוה היא במקום משיכה ומסירה במטל' וחזקה בקרקעות שכשם שהמשי' והמסי' והחזקה בהדיוט קונה ואינו יכול לחזורי כך האמי' לגבוה אבל השאלה יכול לישאל אפי' בקרקע ודלא כמ"ש הח' הנז' בתשו'. משם מהריא"ל דבקרקע ל"מ שאלה. שמדברי הפוס' מבואר להדייא דליתא. וגם אין ס' לחלק בכך כיון שאין האמי' אלא במקום הקנאה א"כ הרי במטל' במקום משי'. ובקרקע במקום חזקה. וכי היכי דבמטל' יכול לישאל אעפ"י שהוא כמי שמשך כ"ע שלא משך ממש. כך בקרקע יכול לישאל אעפ"י שהוא כמי שהחזיק כיון שלא החזיק ממש. ואדרבא איפכא מסתברא לפלוגי דבקרקע שאינו ניתן מיד ליד איכא למי' בה שאלה אפי' אחר שהחזיק הגזבר. דקרקע בחזקת בעליה עומדת. דדוקא במטל' שהם ניתנין מיד ליד הוא דאינו יכול לישאל משבא נותן מיד ליד גזבר. אלא שאין כן האמת. דודאי שגם בקרקע משהחזיק בו הגזבר לא יוכל לישאל. ומיהו נר' אע"ג דיכול לישאל קודם שיחזיק הגזבר בקרקע ובמטל' קודם שיבואו לידו. אם מת המקדיש ולא ידענו אם נשאל לא טעני' ליורשים. וכ"ש למקבל מתנה שמא נשאל. וראיה ממתנת ש"מ דאמרי' דבריו ככתו' וכו'. ואפי"ה יכול לחזור כ"ז שלא מת. וכשמת מקיימין דבריו ולא טעני' ליורשיו שמא חזר בו דמסתמא אין אדם חוזר מדבריו. וכ"ש במקדיש דבעי שאלה ע"י פתח וחרטה דפשי' דלא טעני' ליורשין שמא נשאל. ומסתמא אמרי' דעשוי אדם לעמוד בנדרו ואינו מתחרט ונשאל. ומה גם אם הם דבר מצוה דמצוה לקיימם ואין נשאלין להתירם אלא מדוחק וכמ"ש הרמב"ם בפי"ג מה' נדרים דפשי' דלא טעני' שמא נשאל. וכ"ז אפי' לגבי היורשים דממונא בחזקתייהו קאי וכ"ש לגבי מקבל המתנה. ובנד"ז דלא מיקרי מוח' בנכסים יותר מההקדש דפשי' דלא טעני' למקבל מתנה שמא נשאל להפקיע להקדש. אמת דאי חזינן ליה להדייא שחזר מהקדש ונתן מה שהקדיש להקדש אחר. או להדיוט. איכא למי' דטעני' להקדש ב' או אפי' להדיוט בין יורש בין מקבל המתנה שנשאל על הקדש הא' וכדמכח בתשו' רבי' בצלאל הנז'