שופריה דיעקב חלק ב קצד

ז"ל. לא ידענו להם שורש כי מ"ש הרמב"ם ז"ל שכל השררות והמינויין שביש' הם ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם. לא אמרה אלא לענין שחייבין ב"ד לתת שררת האב לבן וכן לבן בנו עד עולם ולא ישנו לתתה לאחר ומייתי לה מקרא דלמען יאריך על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. דהכי איתא בספרי הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם. ת"ל בקי"ש כל שהוא בקרב יש' בנו עומד תחתיו ובת"כ תניא לענין כהונה גדולה ובנים לא היו להם. הא אם היו להם בנים הם היו קודמין אעפ"י שלא היו שקולין כאלעזר ואיתמר ע"ך. ואולם זה יהיה כפי מה שכבר ביאר שכל הקודם בנחלה קודם בירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו וכמ"ש בגמרא אעפ"י ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא לפי שהוא הגדול. וכן ביהושפט ואת המלוכה נתן ליהורם כי הוא הבכור ואהא נמי הוא דמסיים והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה אעפ"י שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו. וכל מי שאין בו יראת שמים אעפ"י שחכמתו מרובה אין ממנין אותו לשום מינוי מן המינויין שביש'. דהכי איתא בפסיקתא והוא שיהיה הבן נוהג כמנהג אבותיו. ובגמ' שם דטעמא דרבי משום דר"ג הוא הגדול וממלא מקום אבותיו ביראה הוה אעפ"י שלא היה ממלא בחכמה. באופן שעיקר דברי הרמב"ם ז"ל אינן לו' שהשררות הם ירושה לבנים לחלוק בהם כשאר נכסים אלא שהם ירושה לענין שזוכה בהם א' מהבנים הגדול כשהוא ממלא מקום אבותיו לפחות ביראה ואם לא היה ממלא לא בחכמה ולא ביראה נותנין לקטן ואין מעבירין השררה לאחר עד שלא יהיה בבניו ראוי. והכי נמי איתא בת"כ ומייתי לה מר"ן בכ"מ ה' כלי המקדש לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם יכול אעפ"י שאינו ממלא מקומו ת"ל ואשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקום אביו הוא קודם לכל אדם. ואם לא. יבא אחר וישמש תחתיו ע"ך. ומזה מבואר שאם לא היה לו בן ראוי ונתנו השררה לאחר דזכה האחר לו ולזרעו ופסק כח הא' אעפ"י שאחר כך הניח הבלתי ראוי בן ראוי שכיון שלא היה בן ראוי ה"ה כאלו לא הניח בנים כלל. וזכה הב' שמינו לו ולזרעו: ואין זה ענין למ"ש שאם אירע קרי לכה"ג ומינו אחר תחתיו שאחר יוה"ך א' חוזר לעבודתו דשאני התם שעדיין הוא ראוי לעבודתו אלא שנאנס ביוה"כ א' ומינו אחר תחתיו לאותו היום בדין הוא שכשיסור האונס יחזור לעבודתו משא"ך בשלא הניח בן ראוי שפסק כחו ומשנתנו לאחר זכה לו ולזרעו. ומזה ג"כ יש ללמוד שאם הניח בן גדול וראוי למלאת מקומו והוא במדינת הים דפשיטא דממנין הקטן ומשנתמנה הקטן זכה לו ולזרעו אעפ"י שאח"ך בא ההולך דכיון שאינו לפנינו ה"ה כמי שאינו וכיון שזכה הקטן זכה. ומ"ש גבי רוצח שגלה לערי מקלט וחזר אחרי מות הכהן הגדול שאינו חוזר לשררה שהחזיקו בה אבותיו משום שבאה תקלה על ידו. דמשמע הא אם לא באה תקלה ע"י חוזר אף על פי שלא החזיקו אלא אבותיו וכ"ש אם החזיק הוא עצמו. איפשר דמיירי בשלא מינו אחר עדיין אחר שגלה הוא. ואפילו נאמר מה שאינו אמת דבראוי ואינו מצוי אף אם מינו אחר כשהלך כשיחזור למקומו חוזר לשררתו. אכתי יש לחלק ולומר דזהו דוקא אם מינו אחר נכרי שלא היה לו זכות בשררה ההיא מקודם מצד אבותיו אז יש לו' שזה שלא היה מצוי וחזר יש לו דין קדימה עליו שהיה מוחזק בה כבר מצד אבותיו וכשחזר למקומו חוזר לעבודתו. אבל אם אותו שמינו היה אחיו של אותו שלא היה מצוי עצמו. בזה יש לו' דכיון שגם זה שמינו הוא א' מבניו של ראשון וגם הוא יורש באביו אלא שהגדול קודם לו מ"מ כשלא נמצא הגדול נעשה הקטן הוא הגדול וממנין אותו. וכאותה שאמרו גבי יבום שאעפ"י שמצוה בגדול לייבם מ"מ אם לא היה הגדול מצוי חוזרין לקטן ואין ממתינין עד שיבא הגדול וכמ"ש בא"ה סי' קס"א ס"ה ע"ש. וכיון שנתמנה הקטן זכה לו ולזרעו מכח אביו ולא נשאר זכות עוד לגדול לכשיבא ולא לזרעו שכבר פקעה זכותו כשנכנס אחיו במקומו: ולפי"ז בנדון שנשאלו עליו ב"ד הא' זלה"ה כמ"ש בפנים שנתנו הקהל שררת בה"ך ושחיטה למהר"ח ז"ל והרי היא ירושה לו ולבנו הגדול ולבן בנו הגדול עד עולם. אפילו אם היה הגדול שבזרעו הראוי ליירש הוא מהרי"ע ז"ל ראוי לו' שמשהלך מן העיר והחזיק הקטן ברשות הקהל בשררת בה"ך או בשחיטה זכה המחזיק לבדו לו ולזרעו עד עולם ואף אם חזרו מזרעו של הגדול לדור בעיר אין להם בשררה ההיא כלום. שכבר זכה מי שזכה: אבל נר' דעת האחרונים ז"ל שכל כיוצא בזה שממנין הקהל נשיא או רב ודיין עליהם ונותנין לו הספקה הנאת בה"ך ושחיטה וכיוצא דגם שעיקר הנשיאות והרבנות אינה ירושה אלא לבנו הגדול ולבן בנו הגדול והראוי לבדו מ"מ המתנות שנותנין לו להספקתו שיעמיד ש"ץ להתפלל בבה"ך בשכר שקוצב הוא לו וכן יעמיד שוחטים על ידו בשכר שקוצב להם והמותר יהיה להספקתו. זוכים בירושה במתנות אלו כל בניו וכל זרעו הראוים לאותה שירות שע"ד כן נותנין לו וע"ד כן הוא מתרצה להם שאחר מותו אפילו לא יהיה מבניו ראוי למלאת מקומו ברבנות או בנשיאות שאותם מתנות ישארו להם חלף עבודתם בהם. ולא יכנס אחר בגבולם וכל בניו וכל זרעו הראוים לאותה עבודה יירשו המתנות ההם מכחו לחלוק בהם כמו שחולקין בשאר נכסיו. וכל הראוי יטול בראוי כבמוחזק ולכן כשיהיו בבניו ראוים ובלתי ראוים חולקים הראוים העומדים על הפקודים באותה עבודה וכשיהיה זרע ראוי לאותו שאינו ראוי יכנס לשמש עמהם ויטול חלק אביו שיאמר מכח אבוה דאבא קאתינא. שאני במקום אבי עומד וכאלו הוא עצמו היה ראוי. ומזה בודאי ראוי לו' שאם עקר א' דירתו מן העיר הגם דאינו בדין שהאחרים הנשארים יטרחו וישלחו לו וכדאמרינן גבי שותף שחלה או נאנס בסי' קע"ו מ"מ כשיחזור הוא או זרעו נכנס לשמש עם הנשארים ונוטל חלקו כא' מהם דלמה יאבד זכותו מה עשה. כענין שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך וכו' אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו ושרת בשם ה' אלד'יו ככל אחיו הלוים העומדים שם וכו'. ובזה עלו דברי רבותינו האחרונים ז"ל כהוגן וגם דברי ב"ד הא' ז"ל שפסקו במי שהסיע דירתו מן העיר וחזר הוא או זרעו חוזר לעבודתו וליטול חלק עם שאר יורשי זקינם ז"ל. נכונים בטעמם: אבל מ"ש בפנים בשם הרב מהריב"ץ זלה"ה שאין הפסק זרע שאינו ראוי מבטל כח השרר' ואפילו עברו כמה דורות שאינן בני תורה אכתי כח