שופריה דיעקב חלק ב קפג

שאין האשה עומדת לגבות מהמעות פשיטא דבע"ח גובה מהם. ושל הבעל הם כיון שנזקפו עליו ובנדון הרב"ח נמי אם אין בעל הסחורות עומד לגבות את שלו פשיטא דמגבינן לשאר בע"ח. ודוקא היכא שבעל הסחורות עומד לגבות את שלו הוא דקא' הרב שהוא קודם לבע"ח כיון שהם בעין. והתם במעות הנדו' נמי אם האשה מתגרשת ועומדת לגבות את שלה והם בעין ודאי שהיא קודמת לבע"ח של הבעל אפי' יהיו קודם לה. והרי זה דומה למה שהשבנו בפנים ע"ד מהר"א ן' ששון. ודו"ק: עוד כתב שגם מדברי הגאונים ובעה"ת אין ראיה להרב"ח. דהתם ליכא בע"ח אלא בעל. משא"כ הכא דאיכא בע"ח אחרים. ודבריו תמוהים מאד. וזו קשה מכולם. דמי עדיף כח בע"ח מכח בעל דלוקח הוי ובדין היה שנחשוב האשה כמוכרת ממון ההלואה לאחר ולא יוכל המלוה להוציא אפי' בעיס' כמ"ש הש"ך ביוד"ע סי' קע"ז סקנ"ו בשם הפרישה ע"ש. ועכ"ז אנו אומרים שמוציא המלוה ממונו משום שאין אנו חושבים אותו לוקח גמור. וכ"ש שמוציא מהלוה. שאין לבע"ח שלו כ"א שעבוד בעלמא על ממון ההלואה שבידו ודו"ק: ותימה על הרבז"ל בזה דשוייה להרב"ח ז"ל קטיל קני באגמא חלילה. ודוחה יסוד חזק בקש אשר ידפנו רוח: שו"ר להרט"ז בסי' צ"ו שגם הוא השיב ע"ד הרב"ח כמ"ש צ"ץ. דיש לחלק בין ב"ח שיש להם שעבוד על הלוה לבעל שאין לו שעבוד. ע"ש: ולענ"ד אדרבא בעל עדיף דגוף האשה ונכסיה קנויים לו וכמ"ש. ומיד שלותה ונעשו שלה דלהוצאה ניתנה קנה הבעל ונעשו שלו לגמרי. משא"כ בע"ח שאין להם כ"א שעבוד כמו בעל המעות. וזה נ"ל פשוט: באופן שלא ראיתי בדברי הרב צ"ץ שום טענה להשיב את הארי הרב"ח ז"ל: גם בדברי הרב מוצל מאש לא ראיתי תשו' להרב"ח ז"ל וכל תשובותיו עליו הם תמוהים מאד. גם הוא הקשה כמ"ש הרב צ"ץ ז"ל. דמדקא' ש"ס להכי קרי לה עיס' וכו'. מש' להדייא דבמלוה אין הדין כן. ע"ע. וכבר כתבנו שאין מזה קושייא כלל: ועוד הוסיף להקשות ולהצריך עיון דמדקא' להכי קרו לה שאין נעשית מטל' אצל בניו ולא קא' דעדיפא מינה דאפי' בחייו אין בע"ח גובה ממנה. מש' דלגבי בניו הוא דאין נעשית. אבל בע"ח גובה ממנה אפי' היא עיס'. וכ"ש מלוה. ע"כ. וזה תמוה מאד דלהדייא כתב הרמב"ם ומר"ן ז"ל ואין לבע"ח ולא לאשתו ובניו לגבות ממנה. משמע להדייא דהא דקא' ואינה נעשית מטל' אצל בניו. רבותא קא' דאפי' אצל בניו דירושה הקנו להם מה"ש אינה נעשית מטלטלין. כ"ש שאין בע"ח גובה ממנה. דלגבי בע"ח אפשר דאפי' במלוה הדין כן שאין ב"ח גובה ממנה וכמ"ש בפנים. וזה ל' הרי"ף ז"ל בפרק המקבל. והלכתא כרבא בתרוייהו הילכך אי איכא סהדי דהני מטל' מחמת ההוא עיס' נינהו שקיל להו מלוה בלא שבו'. ואפי' מיתמי. ואי איכא עליה דמיתנא כתו' או שט"ח וליכא נכסי למיתנא לית להו מהני מטל' דעיס' ולא מידי. אלא שקיל להו מרייהו לחודיה דדיליה נינהו. דלא קני להוא מיתנא אלא לאיעסוקי בהוא בלחוד וכיון דמת הדר עיס' למריה. ואי איכא ביה רווחא בההוא שעתא דמת לוה שקלי מיניה יורשים או בע"ח מנתא דהוה שקיל ( מיתנא. ואי ליכא ביה רווחא לא שקלי מניה מידיה. אלא הדר עיס' למריה. וכן הלכתא. עכ"ל. מבוארים ומדוקדקים דבריו ז"ל כמ"ש בפנים. דמהאי טעמא דאינה נעשית מטל' אצל בניו אין גובין ממנה בע"ח ואפי' היתו' אלא מלוה שקיל להו בל"ש דדיליה נינהו וכו' והיינו דמסיים הרי"ף ז"ל דאי איכא ביה רווחא וכו' שקלי מיניה יורשים ובע"ח מנתא דמיתנא. כלו' דזהו דוקא דנק' מטל' דיתמי ומשתעבדי לאחר תקנת הגאונים: עוד תמה הרב ממ"א הנז' על הכנה"ג שכתב בסי' ק"ד כהוראת הב"ח ובסי' קי"ב הביא דברי מהר"א ן' ששון דפליג עליה. ע"כ. ותימא על תמיהתו שחילוק גדול יש בין הקפה למכר וכמ"ש בפנים. ואיכא למי' דאפי' יודה מהרא"ש לס' ב"ח בהקפה יוכל לו' דבמכר אין הדין כן. ובר מן דין כבר כתבנו שאין מדברי מהרא"ש ז"ל סתירה אפי' למכר דאיפשר דלגבי מלוה ולוה לחוד הוא דקא' דגובה. ולא לענין אם בא המוכר עם הבע"ח ליפרע תחי' וכענין מה שהשבנו במעות הנדו'. ואף אם ימצאו דברי מהרא"ש מבוארים שחולק אפי' אם בא המוכר עם הבע"ח מ"מ י"ל דהרב הכנה"ג מיהא לא הביאם אלא ללמוד מהם לגבי מלוה ולוה גופייהו: באופן שגם מדברי הרב מוצל מאש הנז' לא ראיתי תשו' כלל להרב"ח והכנה"ג. וקורא אני עליהם הלא זה אוד מוצל מאש. פי המדבר יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל עוד חזרתי על הראשונות בישוב דברי הרי"ף והרמב"ם ומר"ן גבי עיס' לדעת הרב"ח אליבא דהגאונים ז"ל במלוה. ונ"ל ישוב מרווח. והוא דודאי אף לדברי הרב"ח עדיין חילוק גדול בין עיס' למלוה דמלוה בין בחיי לוה בין אחר מותו לאחר תקנת הגאונים דמטל' דיתמי משתעבדי לבע"ח אפי' אם ממון ההלואה בעין כל זמן שלא בא בעל הממון ליפרע יכולין שאר בע"ח להוציא מהלוה בחייו בדין כיון שנזקפו עליו במלוה דלהוצאה ניתנה ויכול להוציאה לצרכו. ודוקא בשעת גבייה אם בא בעל הממון ליפרע והוא בעין ושאר בע"ח ג"כ באין ליפרע. הוא דיהבי' דין קדימה לבעל הממון כיון שהוא בעין. אבל כ"ע שלא בא בעל הממון לגבות נותנין לשאר בע"ח כיון שיכול הלוה להוציאה לצרכו. וכשיבא בעל הממון אינו אלא כבע"ח דעלמא שהרי אין מממונו בעין שכבר הוציאו הלוה וברשו' הוציאו. וכן אם מת הלוה ובאין בע"ח או אשתו בכתו' לגבות מממון הלואה אפי' הוא בעין מגבין להם מכלל כל נכסי המת כיון שלא בא בעל הממון לגבות. אבל בעיס' אין הדין כן. דבין בחיי לוה בין אחר מותו, אעפ"י שלא בא בעל הממון ליטול את שלו והלוה או היורשים מעמידים עדים שהם מעסק פ' שנתן לו בעיס' ורוצין להניחו עד שיבא בע"ה ויטול את שלו אין ב"ד מגבין לשאר בע"ח ולא לאשת המת בכתו' כלום מממון העסק. שהרי אינו אלא כפקדון בעלמא שחלק הפקדון ה"ה פקדון גמור. וחלק המלוה ג"כ כיון דלאיעסוקי ביה יהיב ולא להוציאו ברשות מריה קאי כמו חלק הפקדון. ודעדיפא מינה כתב הרמב"ם ומר"ן ז"ל שם בעיס' שאפי' אם נתן המתע' במתנה לאחר חייב המקבל להחזיר אפי' אם לא ידע המקבל שמשל העסק הם כדין גנב ופרע בחובו ובהקיפו וכמ"ש הש"ך שם