שופריה דיעקב חלק ב קפב

מוכר ע"ד לזקוף הדמים על הלוקח במלוה. ומיד בשעת המכר קונין העדים מיד הלוקח על החוב. ומצוה להם המוכר לפרש בשטר החוב שהוא מדמי המכר והם מפרשים כן בציוויו דהשתא לאו אומדנא לחוד הוא דאיכא. אלא פרושי קאמפרש ונעשה ממש כמוכר על תנאי שלא יחול עליו שום שעבוד בע"ח אחר קודם לו שלכך הוא מקפיד לפרש כן בשעת המכר ולצוות לעדים לכתוב כן בשטר החוב ודמי לרישא דההיא דסי' ר"ז במוכר ע"ד לעלות לא"י שאם פירש כן בשעת המכר ה"ז כמוכר על תנאי. ואי לא אתדר ליה הדרי זביני כמ"ש מר"ן שם. ואין אנו צריכין לאומדנא דכתב מור"ם שם: ומזה נראה דאפי' אם יהיו הפוסקים שזכרנו חולקים בעיקר הדין הזה ומיירי אפי' ביש עדים שהחוב הוא מדמי המכר. מ"מ במפרש בשעת המכר ונכתב כן בשטר החוב ודאי שגם הם יודו שהמוכר קודם לבע"ח וכמ"ש: קנצי למילין שהמוכר הנ"ב קודם בחובו ליפרע מהקרקע שמכר קודם לכל בע"ח של הלוה אפי' אם הם מוקדמים לו. ואין לשאר בע"ח כלום עד שיפרע המוכר תחלה בחובו. אך כל זה אחר שבועת המוכר כדין בע"ח מוקדם עם המאוחר שלא נפרע בשטרו. ושהם עדיין ממש מדמי המכר ולא נמחל שעבודו כלל. דאל"כ יש לחוש שפרע ללוקח דמי המכר והחזירם לו והניחו השטר הא' ונמצא טורף שלא כדין. זהו הנלע"ד בזה. וצוי"מ וימ"ן. אכי"ר. הכ"ד החו"פ מקנאסא יע"א בשבט פדה בשלום נפשי לפמ"ה. והכל שריר ובריר ואמת ונכון וקים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל וכן חתמו שאר הבדי"ץ: אחרי כותבי ראיתי רבים לוחמים להרב"ח והרב כנה"ג בהוראתם הנ"ב ה"ה הרב צמח צדק תלמיד הרב"ח סי' קי"ז שזכרנו בפנים. והרב מהר"י אלפנדרי בס' מוצל מאש סי' מ"א והשקפתי על דבריהם ז"ל אם יש מהם תשובה נצחת להרבנים ז"ל ולא ראיתי ותחלה כתב הרב צמח צדק שהוא היה יושב לפני הרב"ח והורה כמ"ש בספרו ב"ח בזקפן במלוה בשט"ח לזמן והוא ז"ל דן לפניו על זה. ועמד הרב"ח בדבריו. ושוב כשנדפס ספר ב"ח ראה שקבע הדברים להלכה בסי' צ"ו והביא ראיות מהמקומות שהביא. ולזה רצה הוא להוכיח שאין ראיה מכל המקומות שהביא. ואדרבא יש לו סתירות. חדא מה שהביא ראיה מהרי"פ פ' המקבל גבי עיס' אין משם ראיה. ואדרבא סתירה. דמדפליג רבא אדרב אידי דחשיב לה מלוה ואם מת נעשית מטלטלין וקאמר איהו להכי קרו לה עיס' שאם מת לא תעשה וכו'. משמע דמלוה נעשית מטלטלין. ומינה דבע"ח גובה ממנה. והאריך בזה. ע"ע. וכבר השבנו ע"ז בפנים דודאי הרב"ח לאו לאתויי ראיה לעיקר הדין מההיא דהרי"פ פרק המקבל נתכוון. ולא נתכוון אלא לענין דאתי מחמתיה. דכי היכי דהתם דמי דאתי מחמתיה לממון גופיה. הכא נמי דמי דאתי מחמתיה לממון גופיה. ומ"מ אין משם סתירה לעיקר הדין. דהתם לגבי בניו הוא דנחית ש"ס. דעיס' אפילו אצל בניו אין נעשית מטלטלין. אבל מלוה אע"ג דלגבי בע"ח אין גובין ממנה. לגבי בניו נעשית מטלטלין. וכמ"ש בפנים. עוד הביא ראיה הרצ"ץ הנז' דכל שזקפן במלוה הוי כאלו לא בא אותו החוב מחמת הדבר שעושה ממנו. אלא הוי כהלוהו מעות שניתנו להוצאה. ממ"ש הב"י סי' ק"א וז"ל ואע"פ שדחה הרא"ש ראיה זו. כתבה רבינו משום דכיון שזקפה עליו במלוה הו"ל כאלו לא באה מלוה זו מחמת קרקע כלל. והכי קי"ל בכל דוכתא גבי זקפו עליו במלוה עכ"ל ע"ש. ואני תמיה על ראיה זו שמלבד שהרב"י כתב זה לדעת הטור דרך דחיה לקושיית הרא"ש ע"ש. ואיכא למיפרך אדמותבת להב"ח מהטור לסייעיה מהרא"ש אביו. ואי משום שנר' שהרב"י מסכים לזה וקי"ל כוותיה הא ליתא. שהרי בש"ע לא פסק כלום מדברי הטור לא בענין היתו' ולא בדדמי ליה. ע"ש. ומשמע מסתימת דבריו דאפי' היכא דאיכא פסידא ללוה לא מסלק למלוה אלא בזוזי. וכדעת הרא"ש. עוד זאת יש לתמוה על הרצ"ץ ולדידיה מי ניחא. ואם כדבריו תיקשי להרב"י מתשו' הגאו' והרמב"ם והטור ובעה"ת שהביאו דבריהם מדידיה דהרב"י גופיה שפסק כמותם בסי' צ"ו לגבי מלות האשה שאפי' הם מעות ונזקפו עליה במלוה חוזרין למלוה ואין הבעל זוכה בהן. ולא אמרינן דכיון שנזקפו כאלו לא באה מחמת הדבר שנתחייב. הא ודאי דלא קאמר הרב"י הכא בסי' ק"א דכיון שזקפן הו"ל כאלו לא באה וכו' אלא לגבי מלוה ולוה גופייהו. ולענין היכא דלא גרע כחו דמלוה מחמת שבא מצד דבר אחר. כגון התם שבא מחמת מכר קרקע. ולשלא נאמר דכיון דמחמת קרקע בא יכול להגבותו קרקע. דלגבי הא אמרינן דכיון דנזקפו הו"ל כאלו לא בא מחמת קרקע. וחייב לפורעו בזוזי. אבל לגבי אחר כגון בעל ובע"ח הבאים לגרוע כח המלוה ע"י זקיפתו פשיטא דלא אמרי' הכי'. ואפי' לגבי לוה ומלוה גופייהו אם ע"י אמירה זו גרע כחו דמלוה לא אמרי' הכי. וראיה מפו' לזה ממ"ש הרב"י עצמו סי' קי"ט גבי מי שהיו עליו חוב נזקין וכתו' ובע"ח ומכר נכסיו עידית ובינונית וזיבורית דאמרי' כולם נכנסו תחת הבעלים. וכפירעון הבעלים יפרעו גם הם. מי שלקח עידית יפרע לניזק' ולוקח בינונית יפרע לבע"ח. ולוקח זיבורית יפרע לכתו' אשה. והקשה הרב"י בשם התוס' והנימוקי והא ניזקין מלוה ע"פ נינהו. ואינו גובה מלקוחות. ותי' כמה תירוצין. וא' מהם בשם הנמקי דמיירי בדכתב ליה מזיק שטרא בנזקיה ע"ש. הרי מבואר דאעפ"י שזקפן במלוה לא אמרי' כאלו לא בא החוב מחמת הדבר שעליו נתחייב ויהיה דינו כבע"ח לגבות מהבינונית. אלא שעדיין דינו כבראשונה. וגובה מהעידית בין לגבי מזיק גופיה בין לגבי בע"ח. ועיקר הטעם בזה דבכל מקום אזלי' בתר דעת המלוה. דהיכא דמטייא ליה הנאה במה שאנו חושבים זקיפתו כאלו לא בא מחמת הדבר שבעבורו נתחייב הלוה אמרי' דהוי כאלו לא בא מחמתו דאדעתא דהכי זקפו והיכא דמטי ליה הזיקא אמרי' דכיון שהחוב מחמת דבר פלוני בא גובה ממנו. דאדעתא דלימטי ליה היזיקא לא זקפן: עוד כתב הרצ"ץ שאין ראיה מהרי"ף גבי מורדת. ולא מהטור סי' ר"פ גבי ספק יורש ע"ש שהאריך. וזה ודאי אמת אין צורך להאריך בו. וכבר כתבנו בפנים שגם הרב"ח לא נתכוין להביא ראיה מזה לעיקר הדין. אלא ללמוד משם דכל דאתי מחמת הממון הוי כממון גופיה: עוד כתב ראיה ממ"ש הרב"י בסי' צ"ז בשם הרשב"א דמעות הנדו' בע"ח גובה מהם. דכיון שנזקפו על הבעל שלו הם. ע"ש. ואין זו ראיה של כלום. דהתם