שופריה דיעקב חלק ב קפ

מיירי בשזקפן עליו לזמן וכמ"ש: אך לכי דייקי' נראה דהא ליתא. דא"כ הי"ל לרב"ח ולהכנה"ג בדבריו הא' לפרש ולא לסתום. והני מילי בדלא זקפן עליו לזמן. אבל אם זקפן לזמן יד כל הבע"ח שוה בהן. ועוד שהרי ממקום שלמדו שהוא הלואת האשה להדייא אמרו שאם מעות ההלואה קיימים חוזרים. ואין לבעל זכות בהם. מוכח להדייא דבכל מין הלואה מיירי ואפי' הלוה לה מעות. דמסתמא זוקפן עליה לזמן. ועוד דכיון דבמלוה ע"פ איירי על כרחיך דלזמן היה ובתוך זמנו. דאל"כ אכתי איכא למיחש לפרעון. ועוד דבע"פ דומייא דבשטר קאמר שזוקפן עליה לזמן. וגם דהמעות מסתמא להוציאם בהוצאותיה הלוה לה עד אשר תשיג ידה ותפרע לו. ועכ"ז כל שהן קיימין אין לבעל זכות בהם וחוזרין. וא"כ מינה נמי ללוה דעלמא לגבי בע"ח דילפי' מינה דלאו דוקא דלוה סחורות בהקפה ולא זקפן עליו לזמן אלא אפי' לוה מעות לצרכו וזקפן עליו לזמן כל עוד שהם בעין או דאתי מחמתייהו קיים לא נשתעבדו לשאר בע"ח. שמעת מינה דהרב"ח והכנה"ג אפי' בזקפן לזמן מיירי. וכן מצאתי להדייא בס' צמח צדק סי' קי"ז שכתב שהוא עצמו היה יושב לפני הרב"ח ובא מעשה בא' לפניו שהקיף סחורות וזקף הדמים עליו במלוה שעשה לו שט"ח לזמן ובאו שאר בע"ח ליפרע מהסחורות ופסק להם הרב"ח כמ"ש בספרו הנז'. שאין להבע"ח הלז' כלום ע"ש. וגם דברי מהרש"ך שהעתיק כנה"ג באות מ"ה יש לכוונם עד"ז. וכמו שיתבאר לקמן בע"ה ע"ד מהריק"ש ז"ל: ומעתה נבא לנדון שלפנינו ועדיין יש להסתפק בו הרבה. והוא דאפי' נניח להלכה כדברי הב"ח והכנה"ג וגם נאמר דלאו דוקא לוה סחורות. אלא ה"ה לוה מעות וזקפן לזמן וכמ"ש. מ"מ נדון זה אינו דומה לא להקפת סחורות ולא ללוה מעות. ללוה מעות אינו דומה דהתם הממון עצמו שהלוהו או דאתי מחמתיה הוא נוטל. ואעפ"י שהיה יכול להוציאו בהוצאותיו כל עוד שלא הוציאו עדיין ברשות בעליו עומד. ואינו משתעבד לבע"ח של הלוה. שהרי לא זיכה לו המעות לגמרי. אבל כאן לא הלוהו מעות. אלא שמכר לו קרקע וזיכה אותו לו בקנין. וריקן עצמו ממנו לגמרי. והקונה נתחייב לו בדמים וזקפן עליו במלוה וכשבא לתבוע הדמים שנתחייב לו אין כאן דמים שהלוה לו כלל ולא הבא מחמתם. ואיכא למי' דבכי הא כבר נשתעבד הקרקע לבע"ח וזוזי הוא דמסיק ביה מכלל הבע"ח. ללוה סחורות נמי לא דמי דהתם ע"ד למוכרם ולפרוע לו דמיהם הלווהו. ואעפ"י שהיה יכול למוכרם ולהוציאם בהוצאותיו אין דעת המלוה כן אלא שימכור ויביא לו דמים. ולהכי כ"ע שהם קיימים או דאתי מחמתייהו לא נשתעבדו לבע"ח וברשותא דמרייהו קיימי. משא"כ הכא שלא מכר לו הקרקע ע"ד למוכרו ולהביא לו דמיו אלא ע"ד שיזכה בו לעצמו. והוא יפרע לו דמים ממ"א. ואיכא למימר דבכי הא משמכר לו זכו בע"ח שלו. וזוזי הוא דמסיק ביה והרי הוא כשאר בע"ח דאין ללמוד מדין הגאו' והב"ח ז"ל. אלא ללוה שלוה וקנה קרקע מהדמים שלוה או שהוציא מעות ההלואה בבנין הקרקע שזה דומה ללוה מעות או סחורה. ועדין המעות או הסחורות או דאתי מחמתייהו קיים. אבל קונה קרקע וזקף עליו הדמים לא דמי להו וכמ"ש. ובהלואת האשה גופה יש להסתפק כן דאיפשר דלא אמרו אלא אם מעות ההלואה קיימים. ומינה אם הקיפה סחורות דדמי לה וכמ"ש. באופן שהיתה ההלואה מעות או סחורות. אבל אם האשה קנתה קרקע וזקפה דמיו עליה במלוה והכניסה הקרקע לבעלה איכא למימר שמיד זכה בו הבעל. והדמים הרי הם חוב על האשה כשאר חוב לפרוע כשתתאלמן או כשתתגרש. ואפילו אם הקרקע קיים אינו חוזר: ולפי הנר' שיש ראיה מפורשת גם לזה ממ"ש ריק"ש בהגהותיו בסי' ק"ד וז"ל. לוה וקנה שדה וזקף עליו המעות במלוה בהכרח קנין השדה קודם לחוב שאם קנין אין כאן מלוה אין כאן. וכיון שכן השדה משועבד לראשון כדין לוה וקנה ולוה. ועיין מהרש"ך ח"ג סי' ע"ג עכ"ל. נר' מבואר מזה כמו שחילקנו דמסתמא לא מפרשינן פלוגתא ולומר דמהריק"ש והב"ח והכנה"ג ז"ל פליגי. אלא דס"ל למהריק"ש ז"ל לחלק בין לוה מעות וסחורה למוכר קרקע לגמרי וזקף עליו המעות וכמ"ש: ויותר מזה ראיתי מפורש להרב כנה"ג סי' קי"ב אות ר' מהגה"ט על מ"ש הטור שם דבבע"ח שלא כתב לו דאקני אינו גובה מהקרקעות שקנה הלוה אח"ך ומכרם ומיהו בעודם ביד הלוה גובה מהם אעפ"י שקנאם אחר שלוה. וע"ז כתב הכנה"ג וז"ל ומיהו בעודם ביד הלוה וכו' נ"ב ואפילו אם עדיין חייב דמי הקרקע כיון שזקף עליו המעות במלוה גובה מהם. וה"ה שגובה מהמטלטלין שקנה וזקף המעות ועדיין לא נתפרעו. מהר"א ן' ששון סי' ק'. וע"י סי' רכ"ה עכ"ל ומזה ג"כ נר' לאמת החילוק שכתבנו לחלק בין ההלואה למוכר שעם היות שהכנה"ג סובר כהוראת הב"ח הרי הביא דברי מהר"א ן' ששון דבמכר אינו כן. וגם מדברי הרב בית יהודה דאייתי' לעיל דמהר"א ששון גופיה מסכים להוראת הב"ח ומדכתב כן במכר קרקע ש"מ דס"ל לחלק כמ"ש: אלא שאחר ההתבוננות נר' שהגם שבאמת אין נד"ז נלמד מדברי הגאו' והב"ח ז"ל שיש לחלק ביניהם כמ"ש. מ"מ זיל בתר טעמא ומטעם דברי הגאו' יש ללמוד גם לנד"ז. והוא במה שנדקדק מאי אית להו לגאו' למימר על קושיית ה"ה על דבריהם דשפיר קאמר ה"ה ז"ל. דכיון דמלוה להוצאה ניתנה למה לא יזכה בה הבעל אפי' אם היא בעין. ועל כן צריכין אנו לומר דדעת הגאו' ז"ל דבתר דעת המלוה אזלי'. דאע"ג דמלוה להוצאה ניתנה ויכול הלוה להוציאה לצרכו. מ"מ אין דעת המלוה שתזכה בה האשה לגמרי ותתן ממונו לזרים שלא יוכל הוא לגבות מהם ועיניו רואות וכלות. ולא הלוה להוצאה. אלא על דעת שיוכל ליפרע ממ"א. אבל אם לא יוכל. מעותיו ברשותו עומדין. ומפני זה הוא שאמרו שכל שהמעות בעין חוזרין. וכן ראיתי להרב גידולי תרומה ז"ל ח"א משער ל"ו ס"ד כתב לפי דעתו בדעת הרמב"ם דבלותה ונישאת הוא דקאמר. דהדר הממון כשהוא בעין שטעמו בזה הוא משום דאמדי' דעת המלוה שע"ד שישתנה הענין ויטלם הבעל ולא יוכל הוא לגבות ממנה לא הלוה לה להוצאה. וכל שהם בעין ברשות המלוה קיימי כמו פקדון שלא נתנם להוצאה אלא ע"ד שלא ישתנה ולא יגרע כחו מכמות שהיה בשעת ההלואה ע"ש. וה"ן אית לן למי' אנן בדידן לדעת בעה"ט בדעת הגאו' ולדעת ה"ה בדעת הרמב"ם דגם בשלותה משנשאת קאמר שהטעם הוא משום דאמדינן דעת הנותן שלא הלוה לה להוצאה אלא ע"ד שיפרע ממנה או מבעלה וכל שלא ימצא ליפרע מהם ברשותו הם עומדים: