שופריה דיעקב חלק ב קעז

יב"ח אין אדם קונה ממנו שיאמר לאחר כמה שנים תצא מידי. אלא שגם בזה יש להסתפק אם קנה הלוקח מהגוי בתוך יב"ח אם חוזרת לבעל החזקה מי דמי לדין שומא הדרא דקי"ל זבנה אורתא וכו' לא הדרא א"ד דהתם שאני דהדרא לעולם להכי תקון זבנה אורתא לא הדרא. משא"כ הכא שקבעו יב"ח איכא לדמוייה למצרן דלוקח שלוחו של מצרן ואם עבר ומכר ביוקר המצרן מסלק לשני בדמי המכר הראשונים וצריך ישוב: שוב ראיתי פסק משם הא' ז"ל על כיוצא בזה בישראל שהיתה לו חזקה ונטרפה מידו בב"ד בטעות והלך הטורף וקנה הגוף מהגוי. ושהתה בידו יותר מיב"ח. כי לא ידע הנטרף שיש לו זכות לחזור על החזקה שיוכל לטרוף מכחה בגוף. ושוב נודע לו שיש לו זכות לחזור על החזקה וחזרה לו ורצה לגאול גם הגוף. ופסקו הא' שאין יכול לגאול. דמילתא פסיקתא אמרו חכמי התק' דאחר יב"ח אין יכול לגאול. ואע"פ שלענין מצרנות קי"ל דאם שתק מחמת טעות לא איבד זכותו. שאני תקנת החזקות שקבעו זמן יב"ח לו' שאחר כן אין יכול לגאול בשום פנים ותקנתא דבתראי היא. והבו דלא לוסיף עלה. ועוד סיימו דלא יהי אלא ספק בת"ק העמידהו על ד"ת וכמ"ש: אלא שראיתי עוד לב"ד שאחריהם שחלקו עליהם ופסקו דכיון ששתק מחמת טעות מונין לו יב"ח מיום שחזרה לו החזקה דומייא דמצרנות ממש שנותנין לו משנודע לו שיעור שילך ויביא המעות. ע"כ. ומ"מ נר' שאף החולקים הנז' לא חלקו אלא בשותק מחמת טעות שלא ידע כלל שיש לו זכות בחזקה ולא היתה בידו שיבא לגאול הגוף מכוחה בתוך יב"ח. אבל במי שהיה בעיר אחרת או חולה או קטן שהחזקה בידו. נר' שיודו לא' דבשיעור יב"ח די. ואם שהה אח"ך איבד זכותו דמסתמא בתוך יב"ח יוודע לו ויבא. וכמש"ל. ועוד דאיכא טעמא דאם אתה אומר כן וכו' אם הוצרך למוכרה וכמ"ש. משא"ך בשותק מחמת טעות דהוי מילתא דלא שכיחא ולא שייך כלל טעמא דאם אתה אומר כן וכמ"ש. וזה ברור. ומזה יש ללמוד בק"ו למי שהיה בעיר ושהה יותר מיב"ח וטען שלא ידע ממכר הגוי. כי היש' לקח בצנעה וכיוצא דאין שומעין לו כלל דלהכי תקון רבנן יב"ח שבתוך כך מסתמא יוודע לו ויזמין המעות ואם שהה יותר מאיזה טעם שיהיה איבד זכותו. וזה ברור בעיני. ומה גם בנד"ז שהחזקה ממושכנת כבר ביד הלוקח הזה וגם הגוף ממושכן בידו מיד בעל החזקה שמשכנו הגוי בידו ואפילו יפדה בעל החזקה הגוף מיד הלוקח ויתן לו דמי המכר שבהם קנה מהגוי. עכ"ז ישאר נהנה קצבת הנאה שהיה נהנה בעודה ביד הגוי. וא"ל יכול הוא הממשכן לתת לו דמי מקנת הגוף וישאר נהנה בכל פירות הגוף והחזקה עד שיפדה מידו בעל החזקה הגוף והחזקה. באופן דאית ליה לממשכן צד מצרנות גם הוא דפשיטא דאם עברו יב"ח אין יכול בעל החזקה לפדות מידו הגוף. ומסוף יב"ח זכה הלוקח בגוף לגמרי. והחזקה תשאר ממושכנת בידו עד שיפדה מידו. זהו הנלע"ד בזה וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן ט'. שאלה מעי"ת רבאט יע"א. בדין ראובן שמכר חצר לשמעון. ומקצת מהמעות פרע לו במזו'. והשאר זקפו עליו במלוה בשט"ח. ובתוך השטר נמ"ך שהחוב הנז' הוא מפיאת החצר שמכר ראובן לשמעון הנז'. ויש לשמעון הנז' כמה בעלי חובות שנושים בו בשט"ח ושמעון הקונה הנז' אין לו לשלם לכל הבעלי החובות וראובן המוכר טוען כיון שהחצר שמכרתי לו לעולם עומדת ועדיין שמעון לא מכרה. אגבה אני תחילה את חובי והשאר ישאר לבע"ח. והבע"ח אחרים טוענים כיון שזקפת עליו דמי המכירה בשט"ח לא עדיף שט"ח דידך משט"ח דידן הדין עם מי: תשובה כתב הב"ח בסי' צ"ו סכ"ג וז"ל וכן יש תשובה לגאון וכו' עד דשמא תודה שממון ההלואה או הגזל מצוי אצלה וכו' נר' דלאו דוקא ממון ההלואה והגזל בעצמו. אלא אפילו מאי דאתי מחמתייהו וכ"כ הב"י כאן בשם בעה"ת אם יש עדים שמעות עצמם של הלואה או מאי דאתי מחמתייהו קיים בודאי שאין בו ספק שנפרע מהם המלוה. וכן היא סברת הראשונים. עכ"ל ולפי"ז ה"ה לוה שאין לו לשלם לכל בע"ח אם הסחורה שלקח בהקפה הוא בעין או מאי דאתי מחמתייהו קיים אין לאחרים חלק בהם. וכ"כ רב אלפס פ' המקבל סי' תק"ן וכתבו רבינו בסי' ק"ח ס"ז וכ"כ בסי' ר"פ ס"א בשם הרמ"ה. וכן הוא באלפסי פ' אעפ"י גבי דין מורדת. והכי נקיטינן עכ"ל הב"ח. והביאו הרב כנה"ג בסי' ק"ד בהגה"ט סקי"א ז"ל לוה שאין לו לשלם לכל הבע"ח אם הסחורה שלקח בהקפה היא בעין או מאי דאתי מחמתייהו קיים אין לאחרים חלק בהם. כן יש ללמוד ממ"ש הרי"פ בהמקבל. והרמב"ם פ"ז משלוחין. ובעה"ת בשער י"ד ורבינו בעל הטורים ז"ל בסי' ק"ח סכ"ג. ומדברי בעה"ת ז"ל בשער לו הביא דבריו רבינו ב"י בסי' צ"ו מחודשין ב'. וכ"כ הב"ח בסי' צ"ו סכ"ג. ע"כ. מכאן מוכח שטענת ראובן המוכר הנז' היא טענה אלימתא שיגבה חובו הוא תחלה. ואח"ך שאר הבע"ח: גם בספר התקנות הביא לשון הב"ח וכתב אעפ"י שרב אחד חולק עליו. הרב מהר"ר יעקב טולידאנו זלה"ה היה דן הלכה למעשה כס' הב"ח. שכך העיד מהרש"ט ז"ל. כך נלע"ד אם יסכימו עמי בעלי הוראה יושבי על מדין. וצוי"מ וימ"ן כ"ד החו"פ רבאט יע"א: ע"ה אברהם אביטבול ס"ט תשובה נדרשנו לחוות דעתינו בענין הנ"ל. וראינו שהדבר צריך תלמוד גדול בין לענין אם דברי הרב"ח מוסכמים להלכה אפי' בנדון דידיה. בין לענין אם יש ללמוד מדבריו לנד"ז ולזולתו. ויפה עשה החכם הנז' שלא סמך על דעתו בזה ותלה הדבר בהסכמת בעלי הוראה. אעפ"י שנראה ממנו שלא נסתפק אלא אם דברי הב"ח מוסכמים להלכה ושאם הם מוסכמים פשוט הוא בעיניו ללמוד מהם לנד"ז כי הם בעיניו דומים. ולא כן הוא שהמרחק רב ביניהם. ואפי' יהיו דברי הב"ח מוסכמים בנדון דידיה עדיין הדבר צריך לפנים אם יש ללמוד מהם לנד"ז ולזולתו שאינו דומה ממש לדברי הב"ח. וכמו שנבאר. ומתנאי הפוסק המביא ראיה לדבריו שתהיה הראיה דומה לנדון בכל חלקיו. ולברר וללבן הדברים צריך להודיע