שופריה דיעקב חלק ב קעו

אחרת ובא לאחר יב"ח אם יכול לסלק ללוקח כפ"ה. אברהם הנ"ב קנה גוף הבתים הנ"ב מאת הגוי. ולפי המנהג והתק' יכול הוא בעל החזקה לסלקו בתוך י"ב חדש מזמן המקנה. ואם לא סילקו בתוך י"ב חדש נוטל הקונה ג' רבעים ונשאר לבעל החזקה רביע. אלא לפי שבעל החזקה הוא דר כעת בעיר אחרת. שאל אברהם הנז' אם יש שום הפרש בין אם הזוכה בעיר אחרת א"ל: וע"ז אני אומר הנה בענין מצרנות כתב מר"ן בסי' קע"ה היה בן המצר במדינה אחרת או חולה או קטן. ולאח"ז הגדיל הקטן ונתרפא החולה. ובא ההולך אין לו לסלקו שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעו שיאמר הקונה שאחר כמה שנים תצא מידי. ע"כ. ומזה נר' שלולי הט' שאין אדם יכול למכור קרקעו הול"ל שיוכל לסלק כשיבא ההולך או יגדיל הקטן או יתרפא החולה. ואפי' לאח"ז גדול. משום דהו"ל כלוקח בצינעה. שכתב לפני זה דלא איבד זכותו עד שיתפרסם המכר וישהה אח"ך מלתובעו בדין דמסתמא המצרן נמי ידע. וה"ן לגבי מי שהיה בעיר אחרת או חולה או קטן לא חשיב נתפרסם המכר עד שיבא ההולך או יבריא החולה או יגדיל הקטן. אבל מקודם אעפ"י שנתפרסם המכר לבני העיר מסתמא הני לא ידעי אלא דמשום פסידא דמוכר שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעו שההולך אין אנו יודעין מתי יבא. והחולה אין ידוע מתי יתרפא. והקטן אין אנו יודעין מתי יגדיל ויאמר הקונה לאחר כמה שנים תצא מידי ולא ירצה לקנות. לזה אמרו דהני נמי אין יכולין לסלק כשיבאו ומיד זכה הלוקח. ול"ד ללוקח בצנעה. דהתם הוא גרם לעצמו שנהג מנהג רמאות להסתיר הדבר מהמצרן ולהפקיע זכותו. ותקנתא לרמאי לא עבדינן. ובמוכר בפרהסייא לא שייך לחוש שלא יתגלה הדבר עד זמן מה שיחוש לזה הלוקח דמסתמא עביד שיתפרסם המכר מיד ויודע למצרן כיון שהוא בעיר ואינו לא חולה ולא קטן. והא דכתב מור"ם לעיל היה אנוס לא איבד זכותו. מיירי כשהיה אוניס לב"ד ולא הוקבעו עד כמה ימים וכמפורש בב"י ע"ש. ומילתא דלא שכיחא היא. ועוד שאין עשוי הדבר להשתהות זמן גדול כמו בהולך וחולה וקטן. וכן ההיא דשתק מחמת טעות שסבור שדמי המכי' יגיעו לו מחמת ערעור שיש לו על השדה הוי נמי מילתא דלא שכיחא כלל ואית לה קלא ואין לחוש שמפני זה לא ירצה כל קונה לקנות שמא המצרן ישתוק מחמת טעות הערעור שיש לו על השדה ואח"ז יבא לערער. וההיא דלעי' מזה דהלוקח גיזמו וכו' הוא מביא האונס למצרן בידו. ולא שייך בזה כלל טעמא דאם אתה אומר כן וכו': באופן דבהני דשכיחי ועבידי להשתהות זמן גדול הוא דעבוד רבנן תקנתא משום פסידא דמוכר שיחוש הקונה ולא ירצה לקנות: ולפי"ז נר' לכאורה דלענין תקנת החזקות שתקנו אחרונים ז"ל שיוכל בעל החזקה לסלק הקונה מן הגוי בתוך יב"ח דוגמת מה שתיקנו חכמי הש"ס בקונה מיש' שיוכל המצרן לסלק הקונה בתוך שיעור שילך ויביא מעותיו ויתבענו בדין. איכא למימר דבתקנת החזקות אם הזוכה בעיר אחרת או חולה או קטן ולא באו עד לאחר יב"ח יכולין לסלק הקונה אפי' לאחר יב"ח. דע"ך לא אמור רבנן בתקנת המצרנות שאין אלו יכולין לסלק אחר זמן אלא משום פסידא דמוכר שאם אתה או' כן לא ירצה הקונה לקנות וכו'. וזה לא שייך כלל בתקנת החזקות שהוא קונה מן הגוי שלא ברצון חכמים. ולואי שלא ימצא קונה ותשאר הקרקע ביד בעליה שזוהי כל מגמת מתקני התקנה שלא תסוב נחלת הבעלים לזרים. זה נר' לכאורה. אך לכי דייקי' נר' דזה אינו. דודאי להכי תיקנו והרחיבו זמן לבעל החזקה עד יב"ח והפקיעו דברי חכמים שאמרו דהקונה מן הגוי לית ליה דדב"מ. וגם שחכמים תלו הדבר בידיעת המצרן. ואם נתפרסם המכר ושהה יותר מכדי שילך ויביא מעות ויתבענו בדין איבד זכותו. והם תיקנו שאפי' יוודע לו מיד ולא נזדמן לו לגאול רשאי לשהות כל יב"ח. וגם אחר יב"ח אם לא נזדמנו לו מעות לגאול. נותנין לו רביע הקרקע ואוכל פירותיו מיום המקנה וכ"ז אינו מן הדין דדינא דסקריקון שעליו סמכו הוא בגוי בעל זרוע שלוקח נכסי ישראל שלא כדין. ולא במוכר לו ברצונו. אלא שהם ז"ל ראו לחשוב כל הגוים הקונים כבעלי זרוע לטובת ישראל העניים והאומללים המוכרים נכסיהם לגוים בחובם. וזוהי עיקר תקנת החזקות מעיקרא. וכיון שכן עלינו לו' דלהכי תיקנו והרחיבו זמן לקונה כל יב"ח. דמסתמא בתוך הזמן יוודע לבעל החזקה ויזמין מעותיו. ואפי' אם הוא בעיר אחרת במשך זמן זה יבא או שיודיעוהו קרוביו וישלח להם לגאול אם ירצה לגאול. ואם הוא חולה במשך זה יתרפא או לפחות יוודע לו ויזמין מעוות וישלח לגאול ואם הוא קטן במשך זמן זה יגדיל או יעמדו לו גואלים או יוודע לב"ד. ואם נראה להם טובתו יגאלו בעדו. ואלו נראה בעיני חכמי הש"ס לתקן בזה לענין מצרנות דהיינו שיהיה רשאי המצרן לזכות עד יב"ח ודאי שלא היה עולה על דעתם לו' שתשאר שום מצרנות אחר זמן זה אפי' בכיוצא באלו בלא טעמא דאם אתה אומר כן וכו'. אלא לפי שלא נראה בעיניהם ישר וטוב להרחיב הזמן כ"כ אלא שיעור שילך ויביא מעות אחר שיוודע לו. לכן הוצרכו לו' הט' באלו משום דאת אתה אומר כן וכו'. כיון שלא נתנו חכמים קצבה לידיעם הזוכה. שאלמלא כן הי"ל לו' שיהיה להם זכות כשיבואו בזמן קצוב שאי' שיתכן שלא נודע להם מקודם. ולא אמרנו כן בתקנת הש"ס וכ"ש בתקנת האחרונים שאין לה שורש ולא ענף מהש"ס ולא מהפוסקים. ואדרבא היא נגד הש"ס והפוס' וכמ"ש. דפשיטא דאית לן למימר דלהכי הרחיבו זמן כך תריסר ירחי שתא כדי שאחר זמן זה לא נשאר זכות כלל לבעל החזקה לגאול ידיו מה שנתנו לו רביע החזקה בחנם אף אם לא גאל בתוך זמן זה: באופן שכיון שתקנת אחרונים היא והיא כנגד הש"ס הבו דלא לוסיף עליה ולהעדיף בזה יותר מתקנת הש"ס. ודיינו לדמותה לתקנת הש"ס. דכי היכי דלענין מצרנות דדינא דש"ס אם היה המצרן בעיר אחרת או חולה וכו' ועבר זמן המצרנות איבד זכותו. גם בזה אם עבר יב"ח איבד זכותו אע"ג דלא שייך טעמא דאם אתה אומר כן. ולא יהי אלא ספק. הא קי"ל כל ספק בת"ק העמידהו על ד"ת. ומד"ת אין לו מצרנות כלל וכ"ש אחר שיעור שילך ויביא מעות וכ"ש אחר יב"ח וכמש"ל. ועוד נר' דבתקנת החזקות נמי שהיה בעל החזקה בעיר אחרת או חולה או קטן. אע"ג דלא שייך טעמא דאם אתה אומר כן לגבי הלוקח מן הגוי עצמו. מ"מ שייך לגבי הלוקח מהלוקח אם לקחו הא' בחובו מהגוי לא במרד ולא במעל ונדחק והוצרך למוכרו לישראל אחר שאם אתה אומר שכשיבא בעל החזקה יוציא ממנו אפי' לאחר