שופריה דיעקב חלק ב קעה

בש"מ דדבריו ככתובין וכמסורי' דמו הוא דאמרינן מצוה לקיים דברי המת אע"פ שלא השליש אלא שצוה ליורשים אבל בריא שצוה ומת מודה הרמב"ן דבעי השליש דכיון שלא צוה אלא בדיבור בעלמא ואין דבריו ככתובין וכו' אינו אלא כמהתל ומפליג בדברים ע"ש. מ"מ נראה שזהו במצווה לדבר הרשות אבל בנודר למצוה וכנדון הרמב"ם דקי"ל אמירתו לגבוה וכו' הו"ל כש"מ דדבריו ככתובין וכו' ולא אמרינן שהוא כמהתל וכו': ונראה שגם מר"ן ז"ל איננו חולק על תי' ה"ה ז"ל בדברי הרמב"ם לענין דינא ויתכן שגם הוא מסכים אליו. וכמו שהסכימו אליו האחרונים ז"ל הרב"ח והרב בפרישה והזכירוהו לשבח. ומה שלא הספיק לו לתירוץ קושייתו ולא הזכירו כלל והוצרך לתרץ בדרך רחוק הוא משום דלא ניחא ליה לאוקמי טעמי' דהרמב"ם ז"ל משום מצוה לקד"ה. דמלשונו ז"ל נראה שמצד חומר הנדר בעצמו זכו העניים. ולא משום שמצוה על היורשים לקיים דבריו ולכך לא הספיק לו תירוץ ה"ה ז"ל. והעלים עין ממנו ותי' באופן אחר. דמצד חומר הנדר הוא דזכו העניים כיון ששמעו היורשים ושתקו והוי כאלו נדרו הם: ומזה יוצא לנו הדין בנד"ז שנדר לעניים והוא בריא אפי' אם היה נודר בדבר שלב"ל שלא נשתעבדו הנכסים שהיו חייבים היורשים וכופין אותם לקיים אע"פ שנדר שלא בפניהם כיון שהוא היה מחוייב אם היה קיים משום מצוה לקד"ה וכדעת ה"ה אליבא דהרמב"ם דפסק לן מר"ן כוותיה ולא היה בזה ספק כלל. אלא שהיינו צריכים לראות אם היורשים גדולים או קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו. וכמו שכתבנו בשם מהריב"ל ז"ל. והשתא דנדר בדבר שהוא בעולם שפיר משתעבדים נכסיו מזמן החיוב. ואפי' מת חייבין היורשים בין גדולים בין קטנים לפרוע כשאר כל חוב. ואין אנו צריכים לטעם מצוה לקד"ה: ויותר מזה כתבו האחרונים ז"ל הרב"ח והרב בפרישה וסמ"ע בטעמו של הרמב"ם ז"ל. ואפי' בדבר שלב"ל שהרב"ח כתב שטעמו של הרמב"ם ז"ל לחייב את היורשים משום שחל החיוב על היורשים לשלם נדר מורישם כשם שהוא היה חייב לשלם אם היה חי ולא נשאל על נדרו כך חייבים היורשים לשלם מהעזבון. ושוב הביא תי' מר"ן ז"ל וכתב עליו ואין ספק שזה דוחק. ויותר נר' דכיון דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין כדי שלא תטרף דעתו כ"ש במה שנדר לעניים חיישינן לטירוף דעתו. ואע"ג דנדר בדבר שלב"ל אפי"ה חל השעבוד על נכסיו. וז"ל ה"ה דאף במתנת ש"מ אע"ג דאין הנודר קיים. מצוה לקד"ה. כמו שהוא מחוייב אם היה קיים ועיקר עכ"ל. הנה דבריו ז"ל נוטים לדברי ה"ה אלא שהוא ז"ל אינו נזקק לטעם מצוה לקד"ה. אלא שסובר דכיון שנדר למצוה אפי' בדבר שלב"ל חל השעבוד על נכסיו כיון שהוא מחוייב לקיים אם היה קיים כשאר כל חוב שעליו שחייבין היורשים לפרוע מנכסיו. ומ"מ נר' מדבריו דדוקא אמר הרמב"ם בש"מ דדבריו ככתובין וכו'. אבל בריא לא נשתעבדו נכסיו. ולא כמו שנר' מדברי ה"ה דאפי' בבריא הדין כן וכמ"ש. ובאמת אין בזה טעם דבבריא הנודר לגבוה נמי קי"ל אמירתו לגבוה וכו' וכי היכי דבש"מ קאמר הרב דחל השעבוד על נכסיו משום דדבריו ככתובין וכו' א"כ גם בבריא נמי דין הוא שיחול השעבוד על נכסיו משום דאמירתו לגבוה וכו' ושמא לרבותא בעלמא נקט הרב הך טעמא דדברי ש"מ ככתובין וכו' ולאו לעיכובא. וכן נר' מתחלת דברי הרב דבלאו הך טעמא ס"ל דחל השעבוד על נכסיו מפני שהוא מחוייב אי הוה קיים. וזה צודק בין בבריא בין בש"מ. וקרוב לטעם זה של הרב"ח כתב ג"כ הרב בפרישה שאחר שהביא קושיית מר"ן ז"ל ותירוצו. כתב עוד וז"ל והמ"מ כתב הטעם משום מצוה לקד"ה. ולי נראה דס"ל דכיון שקבל עליו תו אין ממון ירושה לבניו הוא אלא העניים זוכים בו ע"ך. ועוד פי' דבריו בסמ"ע דכל שאו' כן הו"ל כאלו הקנה הבית לעניים עד שיקבלו השכי' וכן האילן לפירות ואין הבנים יורשים אותו הדבר עד שיקיימו תחלה הנדר ע"כ. נר' כוונתו ז"ל כמש"ל בדברי ה"ה דהנודר לעניים בין בריא בין ש"מ ה"ה כאוסר אותו הדבר עליו. דאדם אוסר ע"ע דבר שלב"ל ונאסר גם על בניו ואין הבנים יורשים אותו כיון שאסרו עליו. ואין אנו צריכים לטעם מצוה לקד"ה. ולפי דברי הב"ח והסמ"ע ז"ל א"כ כ"ש בנד"ז שנדר בדבר שבא לעולם דמשתעבדין נכסיו אפי' הוא בריא ונאסר על בניו הסך הקצוב שנדר הנודר לכל הזמן שנדר וחייבים הם לתתו לעניים: וכ"ז אמרנו בנודר לבד ע"פ עדים וכ"ש בנד"ז שכתב וחתם בכתב ידו ומסר הכת"י לפקיד להיות עליו כדין מלוה. דפשיטא דלא כתב ומסר אלא לשעבד עצמו ונכסיו לפרוע הוא או יורשיו ע"ס הזמן. ולפרעון לא חיישי' כיון שהוא תוך זמנו. ומה גם לפי מנהג המקום של הנודר הנ"ב שהכת"י אצלם כדין שטר גמור. ואין יכולין לטעון נגדו פרעתי אפי' אחר הזמן וכמש"ל: באופן שהדין אמת וברור שחייבין יורשי הנודר הנ"ב בין גדולים בין קטנים לפרוע נדר אביהם הנז' ע"ס הזמן שנדר מדח"ב מנכסי אביהם הנז'. ואם כתו' אשתו למנהג המגורשים נ"ן יפרעו הנדר מהאמצע כדין כל החובות: ועוד היה מקום לומר שאפי' אם לא היו היורשים הנז' חייבין בדין לפרוע נדר אביהם הנז'. מ"מ רשאים ב"ד לפסוק עליהם כשהם קטנים לתת הקצבה שנהג אביהם לתת. דקי"ל פוסקין צדקה על היתו' לכבודם. כדי שיצא להם שם. ובפרט הקצבה שכבר נהג אביהם לתת כיון שהם עשירים מופלגים כנז' בשאלה. והקצבה ודאי מילתא זוטרתי היא לפי עשרם. וכמ"ש כ"ז בי"ד ר"ס רמ"ח ע"ש ובהג"ה ובח"מ סי' ר"ץ סט"ו ע"ש ובסמ"ע. אלא שאין אנו צריכים לזה שמן הדין הגמור חייבים היורשים לשלם נדר אביהם בין גדולים וכו' וינטל מן האמצע אפי' מחלק האשה כדין כל החובות וכמ"ש. ובעל הגמול ישלם גמול הנודר הנ"ב בעולם שכולו טוב ובעולם שכולו ארוך. ויקויים בו גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך. הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. הלא כה דברי החותם פה לכבוד התורה ולומדיה בסדר קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה. משנת אשר"י המחכ"ה ויגיע לימים לפ"ק. פה מקנאס"א יע"א והשו"ב וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל וכן הסכימו שאר הבדי"ץ הרשט"ו והרמב"ן. סימן ח'. שאלה בדין קונה גוף בית מגוי ובעל החזקה בעיר