שופריה דיעקב חלק ב קעד

לכן נר' דמ"ש ה"ה דהרמב"ם מיירי באו' הרי עלי ליתן אינו אלא תחלת דברי הרמב"ם בחיוב הנודר עצמו בעודו בחיים דבהכי מיירי הרמב"ם בתחלת דבריו. דבעודו בחיים ודאי עדיף לשון הרי עלי ליתן מלשון ינתן. דבאו' הרי עלי ליתן הוי נדר אבל ינתן לא הוי נדר. אבל לענין סוף דברי הרמב"ם ז"ל דמיירי בש"מ שנדר ומת ודאי דעדיף טפי לשון ינתן מלשון הרי עלי ליתן משום מצוה לקד"ה. ומיהו בהרי עלי ליתן נמי איכא מצוה לקד"ה. דאע"ג דלדעת הרמב"ן ז"ל לא אמרינן בהריני נותן מצוה לקד"ה. נר' שסובר ה"ה ז"ל דהיינו באומר כן לדבר הרשות. אבל באו' כן לדבר מצוה כגון שאו' הרי עלי ליתן או הריני נותן לעניים פירות אילן זה איכא מצוה לקד"ה. והט' דבאו' הריני נותן להדיוט דבר שלב"ל אין דבריו קיימין מצד עצמו והוא עצמו אינו חייב לקיים. אבל באומר כן לצדקה דבריו קיימין משום נדר. ואי הוה קיים חייב לקיים. ולהכי כשמת כופין את היורשים לקיים משום מצוה לקד"ה. וזהו שסיים ה"ה כמו שהוא מחוייב אם היה קיים ע"כ כלומר אע"ג דהכא שתולה בעצמו ליכא משום מצוה לקד"ה בדבר שאינו קיים מצד עצמו. הכא הדבר קיים מצד עצמו. שהרי הוא היה חייב בו אם היה קיים ולכך אית ביה מצוה לקד"ה. ולפ"ז נוכל לומר שדעת ה"ה דאפי' למאן דאמר דבעי השליש. הכא בנודר לעניים לא בעי כיון שהוא היה חייב אי הוה קיים. זהו דעת ה"ה אליבא דהרמב"ם ז"ל: אבל דעת החולקים שהביא מור"ם ז"ל וכמש"ל נראה שהיא כדעת ר"ת והרא"ש והטור דלעולם לא אמרינן מצוה לקד"ה אלא במוסר ביד שליש לשם כך. א"ן דאפילו לא בעי מסירה ליד שליש. מ"מ בעי שיצוה ליורשים לו' תנו או ינתן ולא בתולה בעצמו ואפי' בנותן למצוה. ולכן כתבו דבאתננו אין מתחייב אלא הנודר אם הוא קיים. ואה"ן דבנתן חייבים היורשים משום מצוה לקד"ה. וזהו ג"כ דעת הריטב"א ז"ל שכתב הרב"י בשמו דבנשבע לתת לבתו כיון שלא צוה ליורשים אין בו משום מצוה לקד"ה אע"ג דאי הוה קיים היה חייב לקיים שבועתו. דס"ל דלעולם לא אמרינן מצוה לקד"ה אלא במצווה ליורשים. א"ן י"ל שדעת הריטב"א ז"ל לחלק בין נשבע או נדר לתת לדבר הרשות לבתו או לאדם דעלמא. ובין הנודר לתת למצוה. דבאומר לתת לדבר הרשות בלשון נדר לא חייל נדריה כלל. דאין זה לשון נדר כיון דלא אסר חפצא עליה ואינו אלא לשון שבועה. וכיון דאפקה בלשון נדר אין כאן לא נדר ולא שבועה. ואפי' ידות נדרים לא הוי. דדוקא בנודר לתת למצוה הוא דהוי נדר מדאמרינן בפיך זו צדקה. וכמש"ל הרא"ש ז"ל והביא דבריו הטור בי"ד סימן ר"ו ע"ש. ומה שנר' מדברי הטור שם דלדעת הרמב"ם בנודר לתת לדבר הרשות נמי הוי יד. כבר כתב עליו מר"ן בב"י דלא משמע מידי מדברי הרמב"ם ע"ש. וא"ן אפקה למילתיה בלשון שבועה דחייב לקיים שבועתו. מ"מ עדיין יש הפרש גדול בין נודר למצוה בלשון נדר לנשבע לדבר הרשות בלשון שבועה הנודר למצוה אסר חפצה עליה. והרי הוא כאוסר הדבר הנדור עליו ואפי' לא בא לעולם דקי"ל אדם אוסר על עצמו דבר שלב"ל. וכמ"ש הרשב"א בתשו' והביאו מר"ן בי"ד סו"ס ר"ד ולהכי אעפ"י שאינו נאסר אלא עליו ולא על בניו אחריו מ"מ חייבים היורשים לתתו משום לקד"ה שאסרו עליו והקדישו אע"פ שלא צוה להם דמסתמא כך היה דעתו שיהיה הדבר אסור עליו ועל יורשיו ויטלוהו העניים משא"ך בנשבע לתת לדבר הרשות אפי' ממה שבידו דלא אסר חפצא עליה. אלא אסר נפשיה אחפצא דאין היורשים חייבים לתת משום מצוה לקד"ה כיון שלא צוה להם. וגם הוא לא נשבע אלא על עצמו לתת אם יוכל. ומזה נר' דאפי' למה שנר' מדברי הטור בי"ד דלהרמב"ם גם הנודר לדבר הרשות הוי בכלל ידות נדרים. מ"מ אין לו אלא דין שבועה שחייב לקיים שבועתו. ולא דמי לנדר למצוה דהוי נדר גמור ואסר חפצא עליה וכמ"ש. ובזה לא תהיה תשו' הריטב"א ז"ל הנז' חולקת על דברי ה"ה הנז': אבל מדברי מור"ם שם בסי' רנ"ב נר' דס"ל דהך מילתא דהריטב"א היא בשיטת החולקים על הרמב"ם ז"ל דאפילו בנשבע או נודר למצוה לית להו טעמא דמצוה לקד"ה כל שלא השליש או צוה ליורשים ע"ש. ומיהו ממה שהביא מור"ם ז"ל הך מילתא דהריטב"א ז"ל בסי' רנ"ב כל עיקר נר' דס"ל דאפי' לדעת הסוברים דלא אמרי' מצוה לקד"ה אלא בשהשליש ולא סגי במצווה ליורשים זהו בשלא נשבע. אבל אם נשבע מסקי ליה חד דרגא וסגי במצווה ליורשים. דאל"כ מאי קמ"ל מור"ם דבנשבע לתת אין בו משום מצווה לקד"ה וכתב עליו הסמ"ע הטעם משום שלא נתן וגם לא צוה ליורשים לתת. והש"ך הוסיף לבאר דמשמע שאם צוה ליורשים אע"פ שלא השליש לשם כך אמרינן מצוה לקד"ה ע"ש שכ"ז הוא לדעת הריטב"א דס"ל דלא בעינן השליש. אבל לדעת מר"ן ומור"ם דבעו שישליש אפי' צוה ליורשים לא מהני. וא"כ הו"ל למור"ם ז"ל לאשמועינן רבותא מי שנשבע לתת וגם צוה ליורשים לתת אין בו משום מצוה לקד"ה כיון שלא השליש. הא ודאי כמ"ש דס"ל למור"ם ז"ל דבנשבע יש להחמיר כדעת הריטב"א דבצוה ליורשים סגי ולא בעי' השליש. ובזה מתיישבים דברי הסמ"ע ז"ל דהכא בסי' רנ"ב במילתא דהריטב"א דאייתי מור"ם דמיירי בנשבע כתב על דברי מור"ם טעמו דהריטב"א ז"ל שהוא מפני שלא צוה ליורשים דמשמע הא אם צוה סגי ולא בעי' השליש. ולקמן בסי' רנ"ג במילתא דהריטב"א נמי שהביא מור"ם שם בס"ב באו' לפרוע לאשתו כתו' במעות מזומנים. כתב עליו הסמ"ע שם דכל שלא השליש הממון לית ביה משום מצוה לקד"ה ע"ך. אע"פ שטעמו של הריטב"א שם ג"כ הוא משום שלא צוה ליורשים כמ"ש בב"י. הא ודאי דס"ל לסמ"ע שדעת מור"ם ז"ל בזה דבנשבע אין הטעם אלא כמ"ש הריטב"א מפני שלא צוה ליורשים. אבל אם צוה אע"פ שלא השליש איכא מצוה לקד"ה. אבל מדברי הרב ש"ך שם בסי' רנ"ב סק"ד נראה שסובר שדעת מר"ן ומור"ם אפי' בלא נשבע. דבמצווה ליורשים לחוד סגי כמו משליש ביד אחר. ולא אמרו דבעינן השליש אלא במצווה לאחר ולא ליורשים ע"ש. ודבריו ז"ל תמוהים לענ"ד דלהדייא מפורש בדברי הריטב"א שהביא הרב"י ובדברי הריב"ש סי' ר"ז דמאן דבעי השליש אפי' צוה ליורשים לא מהני ע"ש: באופן שלדעת ה"ה ז"ל אליבא דהרמב"ם עיקר הטעם הוא משום מצוה לקד"ה ובין בש"מ בין בבריא שנדר ומת אפי' בדבר שלב"ל איכא מצוה לקד"ה. דהא הא דמצוה לקד"ה איתא אפי' בבריא שצוה ומת וכמש"ל ולפ"ז הא דנקט הרמב"ם ז"ל מילתיה בש"מ אורחא דמילתא נקט דבבריא לא שכיח שיצוה וימות מיד קודם שיבא לעולם. ואע"פ שהריב"ש ז"ל בתשובה הנ"ל דקדק מלשון הרמב"ן ז"ל הנ"ל מדלא נקט במילתיה אלא ש"מ שדעתו ז"ל דדוקא