שופריה דיעקב חלק ב קעג

דלאחר מיתה אין הנכסי' שלו לתת מהם ואינו בעולם שיקיים. אבל באו' אתן כו"ך בכ"ח עד זמן פ' ומת תוך הזמן הרי שעבד נכסיו לתת מהם עד הזמן והנה לא באנו לידי ספק זה בנד"ז כל עיקר אלא לפי טעם מר"ן ז"ל בדברי הרמב"ם וכמ"ש אבל הרואה יראה שתי' מר"ן הוא דוחק גדול בדברי הרמב"ם ז"ל. וכבר הרגיש הרב המגיד בקושיית מר"ן ז"ל ונתן טעם מרווח לדברי הרמב"ם ז"ל. גם האחרונים ז"ל הרב ב"ח. והרב בפרישה וסמ"ע כתבו שתי' מר"ן ז"ל דחוק מאד. והביאו תי' ה"ה וגם תי' הם תי' אחרים ע"ש. ולפי טעמם של ה"ה והאחרונים הנז' לא יחול שום ספק כלל בנד"ז וכמו שנבאר. שהנה ה"ה בתשובתו על דברי הראב"ד ז"ל סיים וז"ל והחלק הא' הם דברי המחבר אלא שהוא מוסיף שאף במתנת ש"מ אע"פ שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת. כמו שהוא מחוייב אם היה קיים. ועיקר עכ"ל. הנה בנעימות דבריו יישב קו' מר"ן ז"ל וכלומר דאע"ג דהכא שנדר בדשלב"ל עד שמת הנודר לא נשתעבדו נכסיו כלל שיתחייבו היורשים לתת. מ"מ אחר שהוא היה חייב לתת אם היה קיים מצוה על היורשים לקיים דבריו דקי"ל מלקד"ה והיא מצוה שכופין עליה. כדאיתא בפ' השולח גבי האו' פ' שפחתי יעשו לה קורת רוח כופין את היורשים לעשות לה קו"ר משום מצוה לקד"ה והביאה הרמב"ם ז"ל בהל' עבדים דין ד' ע"ש. וכן כתב ג"כ בפ' ך' מהלכות אישות במי שצוה לתת לבתו מעות לפרנסתה דמצוה לקיים דבריו בין אם היה ש"מ בין אם היה בריא ומת משום מצוה לקיים דברי המת ע"ש. ובדברי ה"ה ז"ל. גם הטור ומר"ן ז"ל סי' רנ"ב כתבו דקי"ל מצוה לקיים דברי המת אפי' בריא שצוה ומת וכו' ע"ש: ואמת שטעם זה שנתן ה"ה יש להתחבט בו הרבה. שהנה דעת ר"ת ז"ל וסיעתו דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בשהיו המעות ביד שליש כההיא דמשליש מעות לבתו. ודעת הרא"ש והטור דלא סגי אפי' בשהיו המעות ביד שליש וא"ל לתתם לפ'. אלא דבעי שיוציא המעות מתחת ידו לשם כך בשעת הצוואה ואז אמרי' מצוה לקיים דברי המת. וכן דעת מר"ן ומור"ם שם בסי' רנ"ב ע"ש. ועוד הביא הרב ב"י שם בסי' רנ"ב בשם הרא"ה והריטב"א שאע"פ שהם חולקים ע"ז וס"ל דלא בעי שימסור ביד שליש. מ"מ בעי' שיצוה ליורשים או לאפוט' שמינה עליהם. אבל אם צוה על היורשים שלא בפניהם לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת. ומשמע מדברי הריטב"א שאפי' אמר יעשו יורשי כו"ך. כמעשה שבא לפניו שאמר תתפרע אשתו בכתובה במעות מזומנים שהוא כמצווה על היורשים לעשות כן כיון שלא היה הדבר בפניהם אין בו משום מצוה לקיים דברי המת. ומזה כתב הריטב"א והביאו הרב ב"י שם במי שנשבע לתת לבתו סך ידוע ומת דאפי' היה ש"מ כשנשבע כיון שלא נתן וגם לא צוה ליורשים לתת שהם פטורים לגמרי ואין בזה משום מצוה לקד"ה ע"כ. והביאו מור"ם שם בסי' רנ"ב ע"ש: והריב"ש ז"ל בסי' ר"ז הביא דעת ר"ת ודעת הרא"ש והטור ושוב כתב עוד בשם הרמב"ן ז"ל דאפי' מסר ליד שליש מצוה לקיים דבריו כל שאמר ליורשים תנו או עשו כך וכך שהוא אינו נותן דבר. אלא שמצווה לאחרים לתת או שאמר להם תנתן. וה"ה כאלו אמר תנו. כדמוכח בתוספתא ובזה מצוה לקיים דברי המת. אבל הש"מ שנתן מעצמו ואומר הריני נותן אין אומרים בזה מצוה לקיים דברי המת. אלא אם דבריו קיימין מצד עצמן מוטב. ואם לאו אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת עכ"ל. ונראה שדברי הרמב"ן ז"ל הן הם דברי הריטב"א ז"ל שכל שמצווה לפניהם אע"פ שלא אמר להם תנו אלא תנתן הרי זה כאומר להם תנו. ומיהו באומר תנתן שלא בפניהם אפשר דלהרמב"ן נמי לא הוי כאומר תנו. וליכא מצוה לקד"ה. והיינו כדברי הריטב"א דבאומר תתפרע אשתו במעות מזומנים כיון דשלא בפני היורשים הוא לא הוי כאו' תנו וליכא מצוה לקד"ה. אבל אם היה בפניהם הוי כאומר עשו כו"ך ואיכא מצוה לקד"ה. ובאומר הריני נותן אע"פ שהיה הדבר בפני יורשיו אין זה כאו' תנו כיון שתלה הדבר בעצמו ולא באחרים. והיינו נמי מילתא דהריטב"א בנשבע לתת לבתו דאין בו מצוה לקיים דברי המת. דאין כאן צוואה ליורשים כלל אפי' אם אמר כן בפניהם כיון שתלה הדבר בעצמו. ומדברי הב"ח בסי' רנ"ב נר' שסובר שהריטב"א מוסיף על דברי הרמב"ן דהריטב"א בעי לפניהם והרמב"ן לא בעי לפניהם. ולענ"ד נראה דלדעת א' נתכוונו וכמ"ש: באופן שהסברות שנאמרו בזה הם ג' וכן כתב מהריב"ל ז"ל ח"ג סי' מ"ג ע"ש. והדעת המחמרת בכולן היא דעת הרמב"ן והרא"ה והריטב"א. ואליהם נוטים דברי ה"ה בכאן: והנה אמת נכון שמדברי הרמב"ן הללו מבואר דבאומר תני וו עשו או תנתן אפי' אין דבריו קיימין מצד עצמו. חייבים היורשים לקיים משום מצוה לקד"ה כגון באומר תנו לפ' שידור בבית זה. או שיאכל פירות דקל זה דאין דבריו קיימין מצד עצמן בין בבריא בין בש"מ דהוי דבר שאין בו ממש. וכמ"ש בסי' רנ"ג ע"ש. דמ"מ חייבים היורשים לקיים משום מצוה לקיים דברי המת. וכ"כ מהריב"ל ז"ל בתשו' הנז' דלדעת הרמב"ן ז"ל היכא שהוא מצווה ליורשים ואו' ידור פ' בבית זה כופין את היורשים לקיים משום מצוה לקיים דברי המת. אע"ג דמשום דברי ש"מ ככתובין וכמסורין לא קנה. ונ"מ היכא שהיתומים קטנים ולאו בני מיעבד מצוה נינהו. ע"ש שהביא עוד ראיות מדברי המרדכי והרשב"א והר"ן דאמרי' מצוה לקד"ה אפי' בדבר שאין בו ממש ובדבר שלב"ל ע"ש. וצדקו דברי ה"ה בכאן שאומר אפי' בדבר שלב"ל איכא מצוה לקיים דברי המת: ואמנם כל זה באומר תנו או תנתן. אבל באומר הריני נותן שתולה בעצמו מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל דלא מהני בדבר שלב"ל. וליכא לא משום מתנת ש"מ ולא משום מצוה לקד"ה וא"כ בנודר ואומר הרי עלי ליתן או הריני נותן פירות אילן זה לעניים דהוי דבר שלב"ל יראה דאפי' להרמב"ן ז"ל וסיעתו ליכא מצוה לקד"ה. ואדרבא אם אומר ליורשים ינתן עדיף טפי. וא"כ דברי ה"ה שאומר דהרמב"ם ז"ל לא מיירי באומר הרי עלי ליתן ולא באומר ינתן ומחייב ליורשים משום מצוה לקד"ה. הוו דבריו ז"ל דלא כמאן. דאפי' להרמב"ן ז"ל וסיעתו דמחמיר על היורשים וס"ל דמצוה עליהם לקד"ה אפילו לא השליש. מ"מ בעי מיהא שיהיו דבריו בלשון צוואה ליורשים לתת. ולא שיתלה בעצמו. וה"ה אומר דאפי' בתולה בעצמו איכא מצוה לקד"ה. ולא עוד אלא דמיחלפא שיטתיה דמחייב בתולה בעצמו ופוטר בתולה באחרים. דהכי משמע מדבריו ז"ל דכל דברי הרמב"ם אינן אלא באומר הרי עלי ליתן ולא באומר ינתן: