שופריה דיעקב חלק ב קעב

דלהרמב"ם ז"ל שמיע ליה מהגמ' דילן שם אמתני' בתרייתא דערך פ' עלי דבערכין קים. להו לרבנן דבעי עמידה בדין. והיינו מדכתב והעמיד והעריך. ודלא כמ"ש בספרא שהביא הראב"ד: ובאמת שדברי מר"ן ז"ל תמוהים. דגם מהגמ' דילן שם אמתני' בתרייתא לא משמע מידי כי היכי דלא משמע ממילתא דש"ס אמתני' קמייתא שלשון אחד אמרו בשניהם. ועוד דעמידה בדין דאידכר בש"ס אמתני' קמייתא ובתרייתא משמע שם דאמעריך קאי. ומדברי הרמב"ם נראה דלנערך הוא דבעי עמידה בדין שאז יתחייב המעריך. ועמידה בדין שהזכיר בערכי עלי הוא משום שהוא עצמו נערך. וכבר תמה עליו בכ"ז הרב לח"מ שם. ולכן תירץ הוא ז"ל דודאי למעריך לא בעי הרמב"ם עמידה בדין לחייב היורשים לדידן דקי"ל מלוה ע"פ נגבית מן היורשים וכמ"ש הראב"ד. אלא דהרמב"ם שמיע ליה דבערכין בעי העמדה בדין לנערך מקרא דוהעמיד והעריך שדרשו בו בגמ' בברייתא כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה. וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה שסובר הרמב"ם ז"ל דה"ק כל שישנו בהעמדה שראוי לעמוד בדין ועמד ישנו בהערכה וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה שאינו בר העמדה. אע"פ שעמד כגון גוסס. או שהוא בר העמדה ולא עמד אינו בהערכה ע"ש. מכ"ז מבואר דנודר להקדש כגון ערכי עלי או דמי עליה הוייא מלוה גביה אע"פ שאינה כתובה בתורה. דהא דמי עלי לאו כתובה בתורה היא. ולדידן דקי"ל מלוה ע"פ נגבית מן היורשים דשעבודא דאורייתא. וכמו שכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ן ומר"ן ז"ל וכמ"ש הש"ך רס"י ט"ל משתעבדים נכסיו וחייבים היורשים לפרוע כשאר כל חוב היכא דליכא חשש פרעון ואפי' לא עמד בדין וכמ"ש. ומינה לכל שאר נדרי הקדש וצדקה דכי הדדי נינהו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: וכיון שכן על כרחינו לומר דקושיית מר"ן בכ"מ ובב"י על דברי רבינו בהלכות מכירה אינה אלא משום דמיירי אפי' בש"מ שכוונתו לתת לאחר מיתה. ובמקדיש או נודר בדבר שלב"ל שאו' פירות אילן זה אתן לעניים או להקדש. וע"ז קשייא ליה למר"ן ז"ל דכיון שאין נודר בדבר שבידו עכשיו ואינו נודר לתת מיד אלא לכשיבא. ומת קודם שיבא. הרי בשעה שבידו לקיים אינו לפנינו שנאמר לו קיים נדרך. והדבר שנדר לא נשתעבד לפי שאינו בעולם וא"כ למה יתחייבו היורשים לתת. וכן אפי' בבריא שנדר לתת מחיים דבר שלב"ל ומת קודם שיבא לעולם למה יתחייבו היורשים לתת. דבשלמא בנודר לתת מנכסיו שהם בעולם כו"ך לצדקה או להקדש. או אפי' בנודר בדבר שלב"ל ובא בעודו חי חל הנדר עליו ועל נכסיו ואפי' מת אח"ך חייבים היורשים ליתן מנכסיו ואפי' אם נדר והוא ש"מ שאין הנדר חל עד לאחר מיתה. מ"מ נשתעבדו נכסיו מחיים מיד או משבאו לעולם והוא בחיים לתת לאחר מיתה. אבל בנודר שלב"ל ולא בא כלל בחייו כ"א לאחר מותו שבשעה שנדר אין הדבר בעולם. ובשעה שבא לעולם ויש לו לקיים אין הנודר בעולם לא חל הנדר עליו כלל. ואין על היורשים חיוב לפרוע. זוהי כוונת קושיית מר"ן ז"ל. וזוהי ג"כ דעת הי"א שהביא מור"מ בהגה. כמו שמפורשים דבריהם במרדכי פ' מי שמת וז"ל ועוד נראה לרבינו מאיר דאפי' אמר אתן כו"ך לצדקה לאחר מותי לא נעשה נדר ומצייא למהדר. ול"ד לאמר סלע לכשיבא לידי אתננו לצדקה וכפי' ר"י בפ' ד' וה' דנעשה נדר ויש לו לקיים דבריו. דהתם לכשיבא לידו חי הוא ובר קיומי לנדריה הוא. הלכך בההיא שעתא אמרינן ליה קיים נדרך. אבל גבי ש"מ בעידנא דהוי לנדריה למיחל ולקיים. באותה שעה כבר מת ונעשה חפשי מן המצות. ותדע וכו' עכ"ל. הנה דעת מהר"מ ז"ל דאפי' בנודר בדבר שהוא בידו כיון שהוא מפרש ואומר שלא יתן אלא לאחר מיתה. כיון דבשעת הנתינה לא יהיה הוא בעולם לא נשתעבד לא הוא ולא נכסיו. שאחר מותו אין הנכסים שלו ולא בר קיומי נדריה הוא. וכ"ש בש"מ הנודר לתת דבר שלב"ל שכוונתו לאחר מותו ומת קודם. ובשעה שנדר אין הדבר בעולם ובשעה שיש לו לקיים אין הנודר בעולם דלא חייל נדריה ואין על היורשים לקיים. ודלא כהרמב"ם ז"ל. וכן כתב הסמ"ע בסי' רי"ב בטעם הי"א הנז' ע"ש. וזהו שהוק"ל למר"ן ז"ל דשפיר קאמר מהר"מ ז"ל והוצרך ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דמיירי בנודר לפני היורשים ושמעו ושתקו דהוי כאלו נדרו הם. הא לא"ה אין היורשים חייבים לתת בכגון זה. אבל בנודר בדבר שבידו או שבא לעולם בחייו בין בריא בין ש"מ חייבים היורשים לקיים נדר אביהם. שמיד שנדר או שבא לעולם בחייו. חל השעבוד על נכסיו ונשתעבדו לפרוע מהם מה שנדר וכמ"ש. וכן כתב הבאה"ט בי"ד סי' רמ"ח סק"ה בפשיטות וז"ל וכן אם נדר האב בחייו חייבים הבנים לשלם מממון שהניח להם אביהם משפטי שמואל סי' ל"ח עכ"ל ומעתה יוצא לנו הדין בנד"ז שנדר והוא בריא לתת כו"ך לעניים בכ"ח מהיום ועד זמן פ' ומת בתוך הזמן שחייבים יורשיו לתת. שהרי משעה שנדר נשתעבדו נכסיו לתת כל קצבת הזמן. והזמנים שקבע אינן אלא לפרעון. ודמי לההיא דתשו' הרשב"א שהביא מר"ן בב"י ובש"ע בח"מ סי' ק"ד בשנים שהלוו לגוי בזא"ז ואין בנכסי הגוי כדאי לזה ולזה. וכשבא ראובן המוקדם לגבות שטרו קרן ורבית. טען שמעון קרן ורבית שהרוחת קודם אתה נוטל ומן המותר אגבה קרן חובי לפי שלא חל הרבית מזמן השטר אלא בכל יום הוא מתרבה והוא יכול לפורעו בכל עת ולסלק שעבודו. והשיב הרב דאין בדברי שמעון כלום. לפי שמשעת זמן השטר ח"ע בכל הרבית שיעשו מעותיו ובהדייא שנינו גבי פוסק לזון את בת אשתו ומת שניזונית מנכסים משועבדים. ששעבד בחיים. אע"פ שהמזונות דבר יום ביומו. נתחייב בהם. אלא שהשעבוד חל עליו משעה שקבל עליו המזונות וכו' ע"ך. ומזה אנו דנין מעשים בכ"י בשוכר המשכו' שמתחיי' כו"ך בכ"ח בימ"ה שאם זכה המלוה בדין לגבות ממנו. גובה מנכסים משועבדים מזמן השטר אפי' השכי' שאחר שעבוד נכסיו. וה"ן הכא שנדר לתת כו"ך בכ"ח עד זמן פ' מיד נשתעבדו נכסיו לתת מהם כל קצבת הזמן מדח"ב. ואם מת יתנו יורשיו. ואע"ג דבשוכר שמת איכא פלוגתא אם יתחייבו יורשיו בשכי' שאחר מותו. התם ה"ט משום דלא נתחייב אלא ע"ד לדור. וכשמת לאו בר דירה הוא. וכמו שהארכנו בזה במ"א. משא"ך הכא שלא תלה חיובו בשום דבר דפשיטא דחייבים יורשיו לפרוע מנכסיו מה שהיה חייב לתת אם היה קיים. ולא לדעת מר"ן אליבא דהרמב"ם לבד. אלא אפי' לדעת מהר"מ שהביא מור"ם. וכמ"ש דמהר"מ נמי לא פליג אלא בנודר בדשלב"ל. א"ן בנודר בדשב"ל ומפרש להדייא ליתן לאחר מיתה דגרע מנודר בדבר שלב"ל. דהאו' אתן לאחר מיתה לא חייל נדריה כלל.