שופריה דיעקב חלק ב קעא

שאין העניים זוכים אלא בדבר שההדיוט קונה בהם. ולפיכך לא יזכו בדבר שלבל"ע. ואין דעתי נוטה לדברים אלו. שאין אדם מצווה להקנות. והוא מצווה לקיים דברו בצדקה או בהקדש. כמו שמצווה לקיים הנדר. כמו שביארנו בערכין עכ"ל והביאו מר"ן ז"ל בח"מ סי' רי"ב ע"ש. והנה הראב"ד ז"ל כתב ע"ד רבינו הללו וז"ל רואה אני שהוא מוסיף אפי' על דברי הרב ז"ל וכו'. ואני אומר שאם ח"ע בכך שאמר אתן לעניים כו"ך כלומר מן הפירות שיצאו בכרם שלי וכן כל כיוצא בזה ה"ז ח"ע ויתן. אבל אם אמר ינתן לעניים כו"ך מפירות שלא בל"ע לא קנו עניים לדברי הרב עכ"ל. והיא ס' י"א שהביא מור"ם שם בסי' רי"ב ע"ש. והרב המגיד ומר"ן בכ"מ כתבו שגם דברי הרמב"ם אינם אלא באומר אתן לכשיבא לעולם דחייב לקיים משום נדר וכהראב"ד. אבל באומר ינתן פשיטא דלא זכו העניים. ואין כאן מחלוקת ע"ש. אלא שחזר מר"ן ז"ל וכתב וז"ל אבל אי איכא למידק ע"ד רבינו אינו אלא במ"ש שאם צוה שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהם העניים. ואף אם נאמר שכוונתו לומר שאמר כ"מ שיוציא אילן זה אתן לעניים. מ"מ מי שמחויב לתתו לעניים דהיינו הש"מ. ליתיה בעולם והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר מורישם. וזוהי השגת הראב"ד. ונ"ל שרבינו סובר דכיון שאמר מורישם כ"מ שיוציא אילן זה לעניים והם שמעו ושתקו סבור וקביל. והו"ל כאלו נדרו הם בעצמם וחייבים לקיים נדרם עכ"ל. וכ"כ ג"כ מר"ן בב"י ע"ש. וגם על חלוקה זו של חיוב היורשים הביא מור"ם ז"ל שם בסי' רי"ב ס' החולקים דגם באו' אתן אין מתחייב אלא הנודר עצמו אם הוא קיים. אבל אם מת אין היורשים חייבים לתת. והוא מדברי המרדכי פ' מי שמת בשם מהר"מ ע"ש. והיא ג"כ דעת הראב"ד לדעת מר"ן ז"ל: הנה מדברי מר"ן הנז' בב"י ובכ"מ נר' לכאורה דבכל מין נדר אין היורשים חייבים לשלם נדר אביהם אלא בשמעו ושתקו דהו"ל כאלו נדרו הם. אבל אם לא שמעו או ששמעו וערערו אינם חייבים לשלם אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל. ועוד זאת נראה ממה שקבע דבריו הרמב"ם ז"ל בש"מ. משמע דדוקא במצווה והוא ש"מ שאין מתנתו או נדרו קונין אלא לאחר מיתה. שאם עמד חוזר. וכן בעודו ש"מ יכול לחזור אפי' בנדר וכמ"ש סי' ר"ן. דבהא הוא שייך שפיר למימר כיון שכוונת מורישם להקנות לאחר מיתה שהנכסים של היורשים. והם שמעו ושתקו הו"ל כאלו נדרו הם. אבל בנודר והוא בריא שדעתו לקיים בהיותו בריא שאין ליורשים בנכסים כלום. אף אם שמעו ושתקו ואח"ך מת מורישם אין חייבים לקיים. שהנדר לא חל אלא על אביהם לקיימו בעוד הנכסים שלו. וכשמת יצאו הנכסים לרשות יורשים והם לא נדרו. ואם שמעו ושתקו מאי הוי. והרי לא צוה על עת שיהיו הנכסים שלהם דהיינו לאחר מיתה שיערערו. וכ"ז לדעת מר"ן אליבא דהרמב"ם. ולדעת החולקים שהביא מור"ם אף בזו אין מתחייבים היורשים אפי' בש"מ ואפי' בשמעו ושתקו דבהכי מיירי הרמב"ם לדעת מר"ן: ואם הדבר כן א"כ נר' דכ"ש בכגון נד"ז שנדר כשהוא בריא לתת כו"ך בכ"ח ע"ס זמן פ' ומת בתוך הזמן דאין היורשים חייבים לתת לאחר מותו. אפי' לדעת הרמב"ם וכ"ש לדעת החולקים. כיון דבכ"ח מניה הוא. והזמנים שאחר מותו אין הנודר בעולם לשלם. ואין בכלל נדרו לחייב את היורשים לאחר מותו שלא נדר אלא בהיותו בריא לחייב את עצמו לפרוע בעודו בריא שהנכסים שלו: אבל באמת אין הדבר כן. שא"א לומר שבכל מין נדר שנדר המוריש קאמר מר"ן ז"ל לדעת הרמב"ם שאין היורשים חייבים לשלם. כ"א בשנדר והוא ש"מ ושמעו היורשים ושתקו. ושגם בזה פליג מור"ם בשם י"א דזה א"א שהרי מדברי הרמב"ם נר' שדבריו בין בהקדש בד"ה בין בצדקה דכולהו כי הדדי נינהו. אלא שסיים דבריו בצדקה דשכיחא בזה"ז. וכן הוא להדייא בדבריו פ"ו מהלכות ערכין שדבריו בין בהקדש בין בערכין וחרמין בין בצדקה. וז"ל יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלב"ל. אם אמר הרי עלי להקדישו ה"ז חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו ואם לא הקדיש ה"ז עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים. כיצד האומר עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים. הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו. הרי עלי להחרים או ליתן לשבויים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו. ה"ז חייב ליתן ולעשות בהן מה שאמר כשיבואו לידו וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא. לא בכלל הקדשות. ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר וכו' עכ"ל: הרי שדבריו ז"ל מבוארים דמיירי בין בהקדש בין בערכי וחרמין בין בצדקה. ולגבי ערכין משנה שלימה שנינו פ"ד דערכין האומר ערכי עלי ומת יתנו היורשים. דמי עלי ומת לא יתנו היורשים. שאין דמים למתים. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' ערכין וחרמין. האומר ערכי עלי ומת. קודם שיעמוד בדין אין היורשים חייבים ליתן. שנאמר והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן. עמד בדין ומת יתנו היורשים. אבל האומר דמי עלי אע"פ שעמד בדין ומת קודם שיקצצו דמיו ויאמרו הדיינים כמה ישוה אין היורשים חייבים ליתן. ואם קצבו דמיו ואח"ך מת. יתנו היורשים. ומה בין ערכין לדמים. שערכין קצובים בתורה. והדמים אינן קצובים. וכן האו' ערך פ' עלי ומת העורך והנערך אחר שעמד הנערך בדין. חייבים היורשים ליתן. מת הנערך קודם שיעמוד בדין אע"פ שהמעריך קיים ה"ז פטור. שאין ערך למת. והנערך צריך עמידה בדין. אמר דמי פ' עלי ועמד בדין ומת קודם שיקצצו דמיו ה"ז פטור שאין דמים למתים. עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיג עליו דבגמ' אמרו שמעת מינה דמלוה ע"פ גובה מן היורשים שאני הכא דמלוה הכתובה בתורה היא. שמע מינה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמייא. הכא במאי עסיקינן בשעמד בדין. דכוותה גבי דמי עלי שעמד בדין. אמאי לא יתנו היורשים. דמי עלי מחוסר אומדנא. ערכי עלי לא מיחסר ולא כלום ע"ך. הרי שלא הצריכו בגמ' העמדה בדין לחיוב היורשים אלא למ"ד מלוה ע"פ אינה נגבית מן היורשים. [פי' אפי' היכא דליכא למיחש לפרעון משום דשעבודא לאו דאורייתא והשתא דקי"ל מלוה ע"פ נגבית מן היורשים דשעבודא דאורייתא. לא צריכין לעמידה בדין לא לעורך ולא לנערך. וקרא דוהעמיד והעריך לאו להכי אתא אלא למעוטי גוסס ויצא ליהרג דלאו בר העמדה והערכה נינהו. וכמ"ש בספרא ע"ך. והרב בכ"מ הודה לדברי הראב"ד ז"ל דודאי דלחיוב היורשים לא בעי העמדה בדין לדידן דקי"ל מלוה ע"פ נגבית מן היורשים. אלא שכתב