שופריה דיעקב חלק ב קע

הוציא בשפתיו מועיל. ואע"ג דקאמר התם לענין שבועה לא מהני עד שיוציא בפיו דכתיב לבטא בשפתים. מסתברא דכל ענייני נדר ילפי מהדדי. דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גמר בלבו. וה"ה גבי תענית. עכ"ל האשרי פ"ק דתענית. והרי לך דכתב דכל ענייני נדר ילפי מהדדי. ודוקא לענין שבועה הוא דבעי' הוצאה בפה. וגם אמר בהדייה דגבי צדקה מועל גמר בלבו היפך מ"ש בתשובה. והיינו כדברי ר"ת וכו' וא"כ דרבינו פרץ והרא"ש בספרו וגם התוס' דע"ז כולן פסקו כר"ת ראוי הוא לפסוק כמותו ולומר דלא בעינן הוצאה בפה כ"א לענין שבועה דגלי קרא לבטא בשפתים. אבל לגבי נדר כי הכא לא בעינן הוצאה בפה עכ"ל מהריק"ו ז"ל. וכן כתב המרדכי פ"ק דקידושין וז"ל כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה. בית זה הקדש קנה. וה"ה נמי במחשבה בלא אמירה כדכתיב כל נדיב לב. כדילפינן פ"ג דשבועות. אלא משום דהכא מיירי שכופין אותו ב"ד לתת. ואין אנו יודעין מחשבתו עד שיאמר. אבל ירא שמים חייב משחישב ודכוותה גרסינן בפ"ב ודובר אמת בלבבו כגון רב ספרא. והיינו מעליותא דאף להדיוט מקיים מחשבתו עכ"ל. והרב"י בהלכות צדקה סימן רנ"ח הביא תשו' הרא"ש הנ"ל וכתב עליה וז"ל אבל המרדכי כתב בפ"ק דב"ב דמדאמרינן פ"ג דשבועות גמר בלבו מניין. ת"ל כל נדיב לב. ור"פ האיש מקדש פריך סתמא דש"ס אקדשים ותרומה. מה להנך שכן ישנן במחשבה. פסק בתשו' הגאון שהגומר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציא בפיו. ואע"ג דפ"ג דשבועות קאמר דתרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. פירש"י בתשו' דצדקה כנדרים ונדבות דמייא. הילכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו מוציא בפיו. עכ"ל. ומוהריק"ו בשורש קס"א כתב שהרא"ש בתשו' הנז' תופס כר"י. ושר"ת חולק וסובר שא"ץ להוציא בשפתיו. וכד' רבינו פרץ בהגהות סמ"ק. וגם הרא"ש עצמו בפ"ק דתענית כתב דגבי צדקה מועיל גמר בלבו. ולפיכך הסכים מהריק"ו לפסוק דגבי צדקה מועיל גמר בלבו. עכ"ל הרב"י ז"ל. ונר' מדבריו ז"ל שדעתו מסכמת לדברי מהריק"ו לפסוק כדעת החולקים על הרא"ש בתשו' מדמייתי לדבריהם באחרונה ובלשון אבל. וכן בדין כי הם הרבים. ומה גם שהרא"ש עצמו בפסקיו סובר כמותם. גם הטור בהלכות תענית סי' תקס"ג הביא דברי ר"ת בסתם. והרב"י שם הביא על דבריו דברי הרא"ש בפסקיו הנז'. וסיים שהסמ"ק והגמי"י כתבו דברי ר"ת. וגם המרדכי כתב כן בשם הר' פרץ. וגם מהריק"ו בשורש קס"א כתב דאע"ג דר"י סובר שצריך להוציא בפה. נר' לפסוק הלכה כר"ת עכ"ל. וכ"כ ג"כ שם בב"י סי' תקס"ב ס"ו ובש"ע ע"ש: גם בש"ע ח"מ סי' רי"ב ס"ח הביא ב' הסברות. וכתב סברת החולקים בתחלה בלשון יש אומרים. וס' הרא"ש בתשו' בלשון יש מי שאומר ע"ש. מוכח מדבריו שרצה לו' שדעת הרא"ש בתשו' היא סברא יחידית ויש לפסוק כדעת הרבים. וכן סיים מור"ם שם בהגה דיש להחמיר כס' הראשונה. גם בהל' צדקה סי' רנ"ח הביא מור"ם בש"ע בהגה ב' הסברות וסיים והעיקר כס' א' ע"ש. הרי מבואר מכ"ז דהעיקר להלכה כדברי האו' דבצדקה גמר בלבו א"ץ להוציא בפיו. ולא אמרו אמירתו לגבוה וכו' דמשמע דבעי אמירה אלא לענין שיכופו אותו ב"ד לתת. דאם לא אמר מנין אנו יודעין מה שבלבו. ובודאי אילו ראה מהר"מ גאלנטי הנ"ל דברי כל הנך רבוותא לא היה פוסק כן. וגם הבאה"ט שהביא דבריו כתב עליו וזה לשונו ועיין בהגה מחלוקת הרא"ש ומרדכי. כלומר דמהרמ"ג תופס שיטת הרא"ש בתשו'. וכבר נתבאר שכל הפוסקים חלוקים עליו. וגם הוא עצמו בפסקיו פסק כמותם:. גם הרב מהריב"ל ח"ג סי' ל"ו נראה שנעלם ממנו דברי כל הנך רבוותא החולקים על תשו' הרא"ש הנ"ל. ולכך כתב במעשה שבא לפניו בא' שחילק מנכסיו לבניו. והתחיל לחלק צדקות ומת. והיה ניכר מתוך צוואתו שהיה בלבו לתת כל שאר ממנו לצדקה. וכתב הרב על פי תשו' הרא"ש הנז' דכיון שלא הוציא בפיו אע"פ שגמר בלבו לא מהני וסיים ואע"ג דהמרדכי כתב בפ"ק דב"ב דפירש"י בתשו' דצדקה כנדרים ונדבות דמייא. הילכך גמר בלבו ליתן צדקה כאלו הוציא בפיו. מ"מ מספיקא לא מפקינן ממונא מחזקת היורשים ע"כ. ובודאי שנעלם ממנו דברי מהריק"ו הנז' שפסק דגמר בלבו מהני אפי' נגד היורשים. ואע"ג דבנדון דידיה היו הקהל תפוסים. מדבריו ז"ל מוכח שאפי' להוציא ראוי לפסוק כן ע"ש. כי רבים החולקים ע"ד הרא"ש בתשו'. וגם הרא"ש עצמו בפסקיו פסק כמותם. וכמ"ש. ואיך שיהיה לדידן אין לנו אלא הכרעת מר"ן ומור"ם שדעתם מבוארת דגמר בלבו לחוד מהני וכמ"ש. וא"כ בנד"ז דאיכא כת"י וחתימתו שמעיד על מה שגמר בלבו בלב שלם אפי' נניח שלא הוציא בשפתיו חייב לקיים. ואם מת מוציאין מהיורשים. ונד"ז עדיף טובא מנדון מהריק"ו ז"ל דהתם נמצא הכת"י בביתו. ולא מסרו לקהל שמפני כן עלה ע"ד השואל לטעון אימור כתבה ונמלך. אבל הכא הכת"י יוצא מתחת יד הפקיד. ובודאי כיון שכתבו ומסרו לו גמר ומשעבד נפשיה בלב שלם. ומה גם לפי הנשמע ולפי הנראה שהנודר הזה הוא בכרכי הים. שכל חיוביהם וקנייניהם הם ע"י כת"י והוא להם כשטר גמור. ואינם יכולין לטעון פרעתי כנגדו. וכמ"ש הכנה"ג בסי' ס"ט סכ"ב וכ"ג וכ"ד מהגהו' ב"י ע"ש. דודאי כיון שכתב בכת"י ומסרו ליד הפקיד ודאי לחיוב גמור נתכוון שיהיה הכת"י ביד הפקיד לזכות הלומדים כשטר גמור עליו כשאר כל כת"י שנותנין ביניהם על כל הלוואות והקנאות: ומה גם שכבר התחיל הנודר הזה במצוה זו בחייו. והוציא מחשבתו לפועל ונהג כן לפי הנשמע יותר מג' שנים. דפשיטא דהוי נדר עליו לכל הזמן שקצב. ולא גרע ממי שנהג להתענות תענית שלפני ר"ה. ושבין ר"ה ליוה"ך. ומי שרגיל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז. דקי"ל אם בשעה שהתחיל לנהוג כן היה דעתו לעולם ונהג כן אפי' פ"א הוי נדר וצריך התרה. וכמ"ש בהל' נדרים רי"ס רי"ד ע"ש איברא דלגבי היורשים לכאו' היה נר' לפקפק בנד"ז מדברי הרב ב"י סי' רי"ב ובכ"מ פ' כ"ב מהלכות מכירה אהא דכתב הרמב"ם שם. וז"ל דין הקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין הדיוט בקנייתו. שאילו אמר אדם שכל מה שתלד בהמתי יהיה להקדש בדק הבית. או יהיה אסור עלי. או אתננו לצדקה. אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא ש"מ ואמר כ"מ שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהם העניים. יש גאונים שחולקים על דבר זה ואומרים