שופריה דיעקב חלק ב קסט

וא"ך בנד"ז שאין עדים שהוציא בפיו ואין כאן אלא כת"י אי הוה קיים היה יכול לחזור בו ולטעון שלא הוציא בפיו. ועכשיו שמת טוענין ליורשים: ועדות הפקיד שהכת"י יוצא מתחת ידו כנז' בשאלה שהעיד שבשעה שנתן לו הכת"י אמר לו פה אל פה. תן להם לת"ח מדח"ב. ובכל שנה ושנה תכתוב ליד מי מחביריך איטרא שאפרע אותה מיד ולאלתר כי הם מוכנים ומזומנים ע"ך. נר' פשוט שאין בה כדאי לחייב אפי' לנודר עצמו וכ"ש ליורשים. חדא שאין הפקיד הנז' אלא עד אחד. ואי הוה נודר קיים היה יכול להכחישו שלא אמר לו כן אלא מתוך הכתב ג"כ. או שלא אמר לו כן לא בפה ולא בכתב. אלא שנתן או שלח לו הכת"י להודיעו מה חישב ושהוא הפקיד שיהיה ע"ז לחלק כשישלח לידו. ועיין בהל' צדקה סי' רנ"ט בסופו בהג"ה. דאם אמר א' ליורשים כיס זה של צדקה אינו נאמן. אלא אם במקום שהיה יכול ליטלו וליתנו לצדקה דאז נאמן במגו ע"ש. ואע"ג דבנד"ז הפקיד הוא כעין שליש בין הנודר. ובין הת"ח הלומדים. בכי הא אין השליש נאמן נגד הלוה. ודמי למ"ש הטור ומר"ן בסי' נ"ו שטר היוצא מתחת יד שליש והלוה טוען מזוייף או פרוע. אם אין יכולין לקיים חתימת העדים אע"פ שהשליש מעיד שהמלוה והלוה מסרוהו לו ואמרו לו שכו"ך נשאר עדיין לפרוע משט"ז אינו נאמן. דלא עדיף כח שליש מכח בעל דבר עצמו וכו' ע"ש. והכא נמי לא עדיף כח הנפקד שהוא הפקיד מבעלי דבר עצמן שהם הת"ח הלומדים. שאפי' אם היה הכת"י בידם יכול היה הנודר לטעון לא נדרתי בפה. ומה גם אם הפקיד נוגע בעדות כגון שיש לו או לקרוביו הנאה בדבר זה. ודמי לגזברים שיש להם הנאה שאינם נאמנים וכמ"ש בח"מ סי' ל"ז דפשיטא דהכא נמי אין הפקיד נאמן. דשליש נמי הנוגע בדבר אינו נאמן וכ' בריש סי' נ"ו ע"ש ועוד אפי' נאמין לדברי הפקיד מ"מ נראה שאין זה מספיק להחשיבו כנודר ב עיקר הנדר הוא מה שכתוב בכת"י ודבריו אא פקיד אינו אלא דברי חול. ולא לשום נדר נתכוון אלא דרך הלואה ופרעון שאמר לו שילוהו מה שהוא אומר לו והוא יפרע לו. ועוד שלא נתברר בדברי הפקיד שהוציא הנודר בפיו ואמר לו שילוהו כל הסך העולה ע"ס הזמן לחלקו מדח"ב ושהוא יפרע לו כל הסך העולה לו בכל הזמן הנז' מדי שנה בשנה שאז היה אפשר לומר שהרי הוציא בפיו לתת כל הסך העולה בכל הזמן. אמנם בעדות הפקיד לא נזכר אלא שאמר לו תן לת"ח מדח"ב ובכל שנה אפרע לך ולא הזכיר כמה שנים יהיה זה. כי סמך על הזמן שבכתי' ונמצא שעיקר הנדר שע"ס הזמן אינו אלא ע"י כתי' ולא בפה. ואינו כלום וכמ"ש: גם מה שרצה השואל לומר שממה שאמר לפקיד כי הם מוכנים ומזומנים. יש לו' שכבר הפריש כל הסך העולה בכל הזמן שנזכר בכתי' וכיון שנתן, הכ"י ליד הפקיד הו"ל כאלו באו ליד גבאי. וזכו הלומדים בכל הסך העולה ע"ס הזמן אין בזה ממש. כי זה היה אמת אם היו כאן שני עדים שהודה לפניהם שהפריש כו"ך לצדקה והנם מיוחדים בידו. דאז אפשר שהיה חייב ליתנם שאע"פ שאין ידוע שנדר תחילה בפה כיון שהודה שכבר הפרישם ועשה מעשה. ולאו משום דחשבינן ליהו כאלו באו ליד גבאי. דליתא. שהרי אמרו שהאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו עד שלא בא ליד גבאי. יכול לשנותו. בין ללוותו לעצמו בין לאחר. כמ"ש רי"ס רנ"ט וכן לענין שאלה כתב בסי' רנ"ח ואם הגיע ליד גבאי אינו יכול לישאל עליו. משמע דכל שלא בא ליד גבאי אע"פ שהפרישו ואמר כן לגבאי יכול לחזור ולישאל על נדרו. אלא משום דכיון שהודה שהפרישם נתחייב באחריותם. וכל שלא נשאל על נדרו חייב לפרוע אחרים תחתיהם. וכמ"ש שם בסי' רנ"ט. אבל השתא אין כאן אלא עד א'. וגם שלא אמר לו אלא כי הם מוכנים ומזומנים. ואין כוונתו בזה שהם מופרשים ומיוחדים אצלו. אלא לומר לו שלא יחוש פן יעכב את חבירו מלפרוע לו מיד. כי יש לי רב ובכל עת מוכן ומזומן בידי לפרוע לו מיד. והאומדנא שכתב השואל איפכא מסתברא. דאדרבא אחר שהוא עשיר גדול ומופלג בעושר הרבה לא יחוש להפריש מיד. כי בוטח הוא בעשרו המופלג שלא ימוט לעולם ועד. ובכל זמן שישלח לו יהיה מוכן ומזומן בידו לפרוע. ואינו חושש להפריש אלא אדם בינוני שירא פן יתמוטט. או שלא יהיה בידו מזומן לפרוע בשלוח שאול מאתו הפקיד. באופן דלכאורה אין הכתי' הנ"ב כדאי לחייב אפי' לנודר עצמו וכ"ש ליורשיו: אך לכי דייקינן פורתא. נר' דהא ליתא. ובודאי כדאי הוא הכתי' הנ"ב לחייב את הנודר ואת יורשיו לפרוע כל הסך העולה ע"ס הזמן שקצב. ומדברי כל הפוסקים דאייתינן לעיל דאין הנדר חל מתוך הכתב אין ראיה כלל לנד"ז. דאפשר דכולהו לא מיירי אלא בנדר ושבועות הרשות. אבל בנדרי הקדש וצדקה אפי' גמר בלבו לבד מהני לרוב הפוסקים. ומ"ש הבאה"ט בשם מהר"מ גאלנטי דאייתי' דגבי הקדש וצדקה נמי לא מהני גמר בלבו. או כתב בכת"י היא דעת יחידית. וכמו שנבאר. וכבר נשאל על כיוצא בזה הרב מהריק"ו בשורש קס"א בראובן שמת ונמצא ברשותו כת"י שכתוב בו שהקדיש כלים בבה"ך. וצידד השואל כמה צדדים לבטל ההקדש. חדא שאין בני העיר נאמנים לקיים כת"י המקדיש. ועוד דאימור כתבו ונמלך. ואחר כל זה סיים השואל וז"ל וכי תימא כיון שהיה בדעתו להקדישו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. זה אינו. שהרי כתב בטח"מ סי' רי"ב בשם תשו' הרא"ש בקונה קרקע ע"ד להקדישו דאם לא הוציא בשפתיו הוי דברים שבלב. ואע"ג דאמר כל נדיב לב עולות. הא אמרי' חולין מקדשים לא גמרינן. והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין. שאין הקדש עתה לבדק הבית. ואינו אלא צדקה. הילכך צריך להוציא בשפתיו. עכ"ל השואל. והרב מהריק"ו הרבה להשיב על דבריו דיכולין הקהל לקיים הכת"י. וגם לא אמרי' בכי הא אימור כתבה ונמלך. ועל מ"ש דלא מהני גמר בלבו השיב לו שהרא"ש ז"ל תופס שיטתו כר"י. שפסק גבי תענית דצריך להוציא בפיו ולא סגי בקבלת הלב. משום דס"ל חולין מקדשים לא גמרי. אבל ר"ת נחלק עליו וס"ל דסגי בקבלת הלב. דדוקא בשבועה דגלי קרא לבטא בשפתים. אבל בתענית סגי בקבלת הלב. דהוי בכלל כל נדיב עולות. וכן הגיה רבינו פרץ בסמ"ק וכו'. משמע דהא מילתא דהוצאה בפה תלייא באשלי רברבי ה"ה ר"ת ור"י. וגם משמע ששיטת התוס' דע"ז ורבי' פרץ דבתראה הוא והוה דייק טובא. תופס עיקר כדברי ר"ת. וגם הרא"ש עצמו דלכאורה ס"ל כר"י באותה תשובה שהביא בטח"מ. מ"מ כתב בפרק קמא דתענית בשם הר"ר יהודה בשם ר"ת אם גמר בדעתו להתענות וכו' אלא שלא הוציא בפיו מקרי שפיר תענית. דהוי בכלל נדיב לב עולות. כדאמרי' בפ"ג דשבועות דאם גמר בלבו אע"פ שלא