שופריה דיעקב חלק ב קסח

ויקיימנה ע"ש ולפיכך הדבר פשוט דכוותיה דהרשב"ץ וסיעתו נקיטי' אם ממה שלא ראה מוהריב"ץ וסיעתו לדברי הראשונים ז"ל דבימיו עדיין לא יצא הספר ההוא לאור הדפוס. וכתב מוהריק"ו בשורש צ"ו והביאה מור"ם בסי' כ"ה ס"ב דכל שלא ראה האחרון לדברי הראשונים לא אמרינן הלכה כבתראי משום דאי הוה חזאי האחרון לדברי הראשונים הוה הדר ביה. ועוד כתב הרב מהר"מ אלשיך בתשובה והביאה הש"ך שם דלא אמרינן הלכתא כבתראי אלא כהדרגת אמוראי בתנאי לגבי אמוראי קמאי. ודא כהדרגת אמוראי לגבי תנאי. ועוד דמסתבר טעמא דהרשב"ץ ז"ל וכדכתיבנא. אמת דבבה"ך של צבור דינו של הרב מוהריב"ץ אמת ששררת בה"כ היא למי שנתנו צבור תחלה וזוכה בה לו ולזרעו אחריו הראוי למלאת מקום אבותיו דוקא. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ולא המלכות לבד אלא כל השררות ירושה וכו' ע"ש. ולכך אין אדם יכול לסלקו ממנה ואין לה הפסק מזרעו הראוי לדורות עולם. וגם הוא אינו רשאי למוכרה ולא ליתנה לאחרים זולת אם נסתלק ממנה מעצמו ומרצונו שאז הצבור רשאים למנות אחר אבל אם נסתלק מחמת אונס כשיעבור האונס חוזר למקומו וכמבואר כ"ז ממ"ש מור"ם סס"י קמ"ט בשם המרדכי יע"ש: ולכך בנ"ד שמחצית בה"כ הוא של הצבור. והם מינו את החכם והשליטוהו עליהם לשרת בקדש לגבי חלקם מיהת לא מצו לאחותיה משררתו שכבר החזיק בה ויש לו לשרת בחלקם כל הימים הוא וזרעו הראוי וליטול שט"ו כאשר התנו עמו בתחלה. אכן לגבי חלקו שהוא של יחיד אם זכו בדגא"א יכולים לסלקו ממנו מכל וכל ולמנות אחר בחריקיה אם ירצו דממון הדיוט הוא לכל דבר וכמ"ש עכ"ל: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן ז'. שאלה מעיר רבאט ראובן כתב בכתב ידו בזה"ל. אני חו"מ מסכים ומתנדב נדבה לה' סך כו"ך בכל חדש מדח"ב ע"י הפקיד פב"פ לחלק לת"ח הלומדים כפי שנראה לו. וכ"מ שיעשה הפקיד רצוי ומקובל כאלו חילקתי אני בידי. וימשך הפרס מכאן וע"ס זמן מה. וחתם שמו ע"ז. ונתן הכ"י אל הפקיד שעשה. וכעת בתוך הזמן נלב"ע וחלי"ש. והניח אשתו ובניו קטנים. אם חייבים היורשים לפרוע נדר אביהם מפני אמירתו לגבוה וכו' וזכה ההקדש בסך העולה ע"ס הזמן שקצב שהיה גברא דאמיד עד מאד. ובודאי בשעה שנדר הי"ל ממון בעין מונח על חד אלף מסך שנדר. אלא שלא רצה ליתן אותו בב"א כ"א בסירוגין לחדשים להנאת ת"ח. שימשך הפרס. ולא יאכלוהו בב"א. ולהנאתו ג"כ שילמדו ת"ח במשך הזמן ההוא להחזיק בידי לומדי תורה ויקחו מדח"ב. ואמרי' על האי גברא דאמיד דמתחילה אחר דנחית לכתוב ולחתום בכ"י כמו שנדר ומסר הכת"י לפקיד לחלק מדח"ב לת"ח. כאלו מסר אותו ליד הת"ח לחיוב. ולראיה כדי שילמדו בטוחים בלב שלם ובנפש חפצה. והפקיד הוא ידם וכאלו מסר להם הממון בב"א ע"י הפקיד לתת אותו בסירוגין מדח"ב. ואחר שהוא עשיר גדול בתכלית העושר והוא ירא שמים. ונתנדב מאליו ומעצמו לעשות זאת המצוה המפוארה. להחזיק בידי לומדי תורה. להיות לו צנה וסוחרה. ודאי עשה אותה כהוגן וכשורה. והפריש מממונו סך העולה שנדר ע"ס זמן שקצב. וייחדו לתת אותו בסירוגין להנאת ת"ח ולהנאתו ג"כ. וכמ"ש. ובפי' אמר אל הפקיד פה אל פה. תן להם לת"ח מדח"ב ובכל שנה ושנה תכתוב ליד מי מחביריך איטרא שאפרע אותה מיד ולאלתר. כי הם מוכנים ומזומנים. וכך העיד הפקיד שכך א"ל כשנתן לו הכת"י לראיה. על הכל יורנו מו"ץ אם חייבים האלמנה והיורשים לפרוע נדר אביהם המנו"ח נ"ע אם לאו ושכמ"ה: תשובה. לכאורה יש לפקפק בעיקר הנדר עצמו. אם חל על הנודר עצמו ואינו יכול לחזור בו או לא. ביען שאין אנו יודעים שנדר כל עיקר כ"א מתוך כתב ידו הנז"ל. ואפשר שלא הוציאו בשפתיו אלא שגמר בלבו וכתב ומסר לפקיד וא"כ יש לומר שלא חל הנדר כל עיקר. שהרי מ"ש הפוס' ומר"ן ז"ל בהלכות צדקה סי' רנ"ח ס"ו דנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אא"כ נשאל לחכם והתיר לו. הוא מקרא דאשר דברת בפיך דדרשינן בפיך זו צדקה. וא"כ י"ל דדמי לשאר נדר ושבו' הרשות דאינן חלין עד שיוציא בשפתיו. מדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה וכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים. וכמ"ש מר"ן בהלכות נדרים סי' ר"י ובהלכות שבועות סי' רל"ט. ולשון רז"ל עצמו בנדרי הקדש כך הוא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. אלמא דבעי אמירה. אבל דברים שבלב אינם דברים. וא"כ הגומר בלבו לתת צדקה ולא הוציא בשפתיו י"ל דאינו מתחייב ויכול לחזור בו. ואפי' כתב בכת"י וחתימתו לא מהני. דסו"ס אין כאן ביטוי שפתים כן מפורש להדייא בדברי האחרונים ז"ל הביא דבריהם הבאה"ט בהל' נדרים סי' ר"ח סק"ג וז"ל נדר או נזירות או שבועה שלא הוציאו מפיו אלא שחתם בשטר ההודאה אין בהם ממש. מהריב. סי' ט"ל ח"א. וח"ג סי' נ"ד. ח"ד סי' נ"ד. ומהר"מ גאלנטי סי' י"ג ע"ב שכ"ב ע"ך. ועוד כתב הנשבע או מקבל נזירות ע"י כתב. אם נאמן לומר שלא הוציא שבועה מפיו. עיין תומת ישרים סי ט' ומהריב"ל ח"א סי' מ"א ומהר"מ טראני ח"א סי' ר"מ. ובמ"ש סי' ס' ס"ג קכ"ט. וע"ל סי' רל"ב. ברמ"א ע"כ. וכן בסי' ר"י ס"א על דברי מר"ן שם דאין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו כתב הבאה"ט וז"ל אפי' כתב בכת"י הריני מקבל הנדר או שבועה אין בהם ממש. ע"ך. וע"ע בהג"ה בי"ד סי' רל"ב סוף סעיף י"ב. ובש"ך שם. ובסמ"ע בח"מ סי' ע"ב סקי"ח בשם תה"ד ודרכי משה דאם הודה ברבים שנשבע. או כתב בכת"י שנשבע. ואומר אח"ך שלא נשבע באמת אין עליו איסור שבועה משום הודאתו או כתב ידו. ויותר כתב הט"ז שם דאפי' כתב בכת"י שנשבע בפועל אם אומר שלא נשבע. ונותן אמתלא למה כתב כן נאמן. ודלא כהסמ"ע שכתב דאם כתב שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע ע"ש. מכ"ז מבואר דכת"י לא חשיב אלא כדברים שבלב. בין בנדר בין בשבועה ולא חיילי כל עיקר. ויותר מפו' בבאה"ט בהלכות צדקה סי' רנ"ח סק"ח דלאו דוקא בשבועות ונדרי הרשות הוא דבעי' להוציא בפיו. אלא גבי צדקה גופיה דהוי נדרי גבוה בעי' הוצאה בפה ולא מהני כת"י וז"ל והא דאמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דוקא בפה. אבל בכתב בלי הזכרה בפה אינו כלום. הר"מ גאלנטי סי' י"ג ע"ך