שופריה דיעקב חלק ב קסו

רבים ועל כל א' אמר אופן בפ"ע. פ' מייאת מתקאל. פ' ק"ץ רייאל. פ' נאמן בדבריו לפי שלא ידע בדקדוק כמה הוא נושה בו. פ' כל נכסי וסחורותי ביני ובינו. ת"ח יטלו כו"ך. אין לטעון בזה כלל שלא להשביע דהאומר שלא להשביע אומר באופן א' וסך מסויים לכל א'. אבל זה שמדקדק לו' ע"כ א' אופן בפ"ע ניכרין הדברים דלהודאה גמו' נתכוון. ועוד שכתב הכנה"ג בשם הר"ש הלוי בסי' ל"ב אות כ"ט מהגה"ט וז"ל לא שייך טענת השבעה במוסר דבריו כגון ש"מ המצווה לבניו וניכר מתוך צוואתו שרוצה שיתקיימו דבריו שמצוה דברים אחרים. ובכללן אמר מעות פ' הם של פ' וכו'. הר"ש הלוי חלק ח"מ סי' י"ט. ועוד כתב שם אות מ"ז וז"ל כשהוא דרך צוואה דרך הודאה מיקרי. מהר"מ מטראני ח"א סי' שמ"ה ע"ך. ומזה נלמד לנ"ד שניכרין הדברים שדרך צוואה היה ממה שאמר על כל א' אופן בפ"ע. וגם שרוצה שיתקיימו דבריו שציוה דברים אחרים שיטלו ת"ח סך קק"ם. ומכלל דבריו אמר שפ' יש לו בידי כו"ך ופ' כו"ך. פשיטא דדבריו קיימין. זהו הנלע"ד בזה. וצויי"מ וימ"ן: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן ה'. שאלה מן ארבאט. ראובן שהיה לו תביעות על שמעון ובידו פסקים לזכותו. וכשתבע לשמעון הלך שמעון והביא עדים להכחיש טענות ראובן. ולא עוד אלא שיהיה ראובן חייב לו. ומפני כן עמד ראובן ונתפשר עמו שמחל תביעותיו וביטל זכיותיו. וגם נתן סך חשוב לשמעון בעד תביעותיו. ושוב מצא ראובן עדים שהעידו על עידיו של שמעון שהם פסולים מחמת כמה גופי עבירות שבידם ורוצה לחזור. ושמעון עדיין מחזיק שעדיו כשרים. ומביא עדים עליהם שאינן פסולים. וכתבו חכמי מראכ"ש ופאס שהדין עם ראובן. וזה מ"ש: תשובה. כנים הדברים שאנן סהדי אילו ידע שימצא עדים על העדים שחייבוהו שהם פסולים לא היה מוחל תביעתו ומבטל פסקיו וכתבי זכיותיו. ולא עוד אלא שיתן סך חשוב בעד תביעת שמעון שחזר ותבעו על פי פסולים. והוי מה שמחל על תביעתו ומה שנתן פשרה בטעות. וכן הקנין והשבועה ג"כ בטעות והדרי ולא גרע מההיא דמהר"מ אלשיך ז"ל סי"ד והביאה הבאה"ט ס"ס כ"ה. בא' שנתפשר בשביל שאמ"ל א' מן החכמים שאין הדין עמו. ואח"ך נודע שהדין עמו דהוי פשרה בטעות וחוזר ומוציא משכנגדו כל תביעותיו. ואם בזה דהו"ל לאסוקי אדעתיה שמא החכם שאמר לו טועה בדין שהוא דבר מצוי. עכ"ז אמרי' דמסתמא לא אסיק אדעתיה. וכ"ש בזה שנתפשר בשביל דברי העדים. ולא הו"ל לאסוקי אדעתיה כלל שימצא עדים על אלו שהם פסולים שאין זה דבר מצוי. דפשיטא דאית לן למימר. דמסתמא לא אסיק אדעתיה ובשביל כך נתפשר. ואילו ידע לא היה מתפשר ומוחל ונותן. וההיא דמור"מ ס"ס כ"ה ע"ד מר"ן בדיין שטעה וכו'. ודוקא שג"ד וכו' ע"ש. מלבד דלא דמי אלא לההיא דמהרמ"א וכמ"ש. עוד זאת אפי' לנדון מהרמ"א ל"ד כ"כ. דהתם בנתחייב שבו' ליפטר ואיכא למימר דמה שנתפשר אינו אלא מפני שידע שהתביעה היא אמת ולא יכול לישבע. ושאני נדון מהרמ"א שנתפשר בעד ק"ק שהיה ראוי ליטול ב"ק. ובודאי שאינו אלא מפני שהיה סבור שאין הדין עמו. דחזקה אין אדם מוחל ממונו חנם. ובנד"ז שהיה הוא התובע מתחי' וטרח לכתוב פסקים וכתבי זכיות להוציא מחבירו. וכשחזר להיות נתבע לתת מלבד שלא יטול או נתפשר ומחל ונתן אנן סהדי דלא מפני שידע שתביעתו שקר. והתבי' שחזר להיות נתבע אמת נתפשר. דמעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר. אלא ודאי שלא נתפשר אלא מפני עדות העדים. ואילו ידע שימצא עדים על אלו שהם פסולים לא היה מוחל. כ"ש שלא היה נותן. וכבר ידוע מ"ש התוס' והרא"ש שיש דברים בדיני ממונות שצריכים תנאי כפול. ויש שאינם צריכים כ"א ג"ד. כההיא דזבן אדעתא למיסק לארעא דישראל. ויש שאין צריך אפי' ג"ד אלא באומדנא דמוכח סגי. כההיא דמברחת ושמע שמת בנו. באופן שבנד"ז אומדנא דמוכח איכא שלא נתפשר אלא מפני עדות העדים. ואלו ידע שימצאו פסולים לא היה מוחל וכ"ש שלא היה נותן. ומה שאמר המערער שיש לו עדים על עדיו שהם כשרים ומכחישין עדות העדים שביד ראובן שהעידו עליהם שהם פסולים. דבריו מהבל ימעטו וכמ"ש בסי' ל"ד סכ"ח: באופן שהד"א שהפשרה שנתפשר ראובן ומחל ונתן בטילה. ויחזור הדין לסיני. זהו הנלע"ד בזה. ולראיה עד"א ח"פ בכסלו ש' לכל זמ"ן לפמ"ה. וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן ו'. שאלה מעיר תיטוואן יע"א. אלמנה אחת שהיה לה בה"ך א' והיה לה בן שאינו ראוי לעמוד ולשרת בקדש. וגם היתה לה בת אחת ואותה הבת השיאה חכם א'. והיה החכם הנז' עומד ומשמש בבה"כ הנז' ש"ץ קבוע כמה שנים. ולא נודע אם החכם הנז' ירד לשמש בבה"כ הנז' בתורת זכייה גמורה כגון מתנה וכיוצא. או בתורת שכירות שהשכירתו האלמנה הנז'. ואח"ז מה מתה האל' הנז' ושוב מת הבן הנז' והניח אחריו בת קטנה. והחכם הנז' נשאר קבוע עומד ומשמש בבה"כ הנז' כבראשונה. ואין פוצה פה ומצפצף. והנה בעת"ה גדלה הבת הנז' ונשאת ג"כ לבן זוגה וטוען החתן של הבן הנז' דכיון שהאלמנה הנז' לא היתה לה כ"א בת ובן הגם שהבן אינו ראוי מ"מ גם הבת אינה ראויה. וא"כ אין לחכם חתן האלמנה הנז' שום שררה בבה"כ הנז'. אלא ה"ה שלו מכח אשתו שהיא בת בנה של האלמנה הנז' דודאי הבן קודם לבת. והחכם חתן האלמנה טוען דמאחר שהבת אינה יורשת שררה. א"כ הוא זכה מן ההפקר ולית מאן דימחי בידיה. כי שמים לו זיכו. ע"ך: תשובה. בענין שררת בה"ך מחלוקת ישנה היא בין הראשונים ז"ל שבס' חוט המשולש בטור הא' בסי' ז' כתב בפשיטות דבה"ך של יחיד אין עליו דין בה"ך ויכול למוכרו ולעשות בו מה שירצה. וגם אין בו דין שררה. שאפילו אם החזיק ראובן הבן הגדול בשליחות במקום אביו. יכול לוי הקטן אעפ"י שאינו ראוי להעמיד בחלקו איש אשר כלבבו הן קרוב