שופריה דיעקב חלק ב קסד

להעיד וכו'. ע"ך והוא מתשו' הרא"ש כלל ס' דין ג'. וכן בסי' מ"ה כתב בס"ד ל' הרמב"ם הנז' ואחריו תשו' הרא"ש הנז'. צוואה שנמצא א' מעדיה קרוב או פסול ונתבטל בדרך שנתבאר העד שאינו קרוב אם זוכר העדות יבא לפני ב"ד וכו'. ע"ך. ולכאורה יש לתמוה על דברי הרא"ש ז"ל דאפי' לפי דעתו דבעי' ראיה והגדה ואז העדות בטל. הרי בנדון דידיה אתנהו לתרווייהו שמשישבו כולן לחתום הרי נצטרפו בראיה. ומשחתמו הרי נצטרפו בהגדה דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. ואין לומר דמיירי בשלא נתברר שישבו כולן לחתום ויש לתלות דרווחא שבקו לדקשיש וכו'. ומ"מ השטר פסול דהו"ל מזוייף מתוכו. דליתא. שהרי בתשו' הרא"ש מבואר שלא היו בשעת הצוואה כ"א שנים הקרוב והרחוק. אלא שהיה א' עומד מבחוץ ושומע. ולא סמכו עליו עידי הצוואה כלל. וא"ך בודאי ששנים שהיו שם שניהם ישבו לחתום ולהעיד נתכוונו. ובשלמא אם היו עדים רבים תלי' שלא ישבו כולן לחתום אלא שחתמו הכשרים ורווחא שבקו לדקשיש שהיה עמהם אולי ירצה גם הוא לחתום ובא הפסול וחתם שם. אבל כשאינם אלא שנים מסתמא שניהם ישבו לחתום. ועוד דא"כ הי"ל להרא"ש ז"ל להשיב לשואלים שיחקרו תחילה בעדים אם הם קיימים ואח"כ אם לא נתברר אז יש לתלות ותתקיים העדות בעד הרחוק עם אותו שמבחוץ. ומדלא התנה כן משמע דאפי' בידוע שישבו שניהם לחתום סובר שהדין כן. ויותר יש לתמוה על מר"ן ז"ל דס"ל כהרמב"ם דבצירוף לחוד סגי לבטל העדות. וא"ך היאך כתב על דברי הרמב"ם דברי הרא"ש וביאר וכתב להדייא אם נפסל ע"י חתי' הפסולין בדרך שנתבאר דהיינו שנודע שישבו כולן לחתום דעכ"ז יעידו הכשרים. והא לדידיה דס"ל כהרמב"ם כיון שנצטרפו בראיה בטלה העדות אפי' לא העידו כלל: וכבר ראיתי להרמ"ל שם בפ"ה מה' עדות שתמה בדברי הרא"ש כמו שכתבנו. וצדד לו' דלא כתב כן הרא"ש אלא בשטר צוואה דאין חותמין בו אלא לזכרון דברים בעלמא ולא אמרי' ביה עדים החתו' על השטר וכו.' ושוב דחה זה וישב דמיירי כשיש לתלות דרווחא שבק הכשר לדקשיש ואתא פסול וחתם. ומיהו השטר פסול דהו"ל מזוייף מתוכו. ועוד שלא יבואו להכשיר בעלמא קרוב ופסול. ע"ך. ודבריו ז"ל תמוהים. אם היישוב הא' הרי בתשו' שאח"כ ס"ה כ"כ הרא"ש ז"ל בשטר מתנה. ע"ש. ואם הישוב הב' הרי מר"ן ז"ל כתב דבריו בנפסל ע"י שישבו לחתום שאין לתלות דרווחא שבקו וכו'. וגם דברי הרא"ש במקומם מוכיחין כן. וכמ"ש. לכן נר' שהעיקר בזה כמ"ש הרש"ך סי' מ"ה סקכ"ד דצירוף ראית מעשה ההלואה או ההודאה לחוד. וצירוף ישיבתם לחתום לחוד. וצירוף חתימתם דהיינו הגדה לחוד. ולא מיקרו נצטרפו בשעת מעשה אלא בשעת מעשה ההלואה או ההודאה. בהא הוא דקא' הרמב"ם דאם נצטרפו בראיה אפי' לא העידו כלל בטילה העדות לגמרי. ולהרא"ש דוקא אם נצטרפו עוד בהגדה דהיינו חתימה. אבל אם לא נצטרפו בשעת ראית המעשה דהיינו שראו ולא נתכוונו להעיד. אע"פ שאח"ך בא המלוה והלוה ואמרו להם כתבו מה שראיתם ונצטרפו וישבו לחתום בין להרמב"ם בין להרא"ש אין העדות בטילה שהרי לא נצטרפו בשעת ראית המעשה ולא נתכוונו להעיד. אבל השטר נפסל כיון שנצטרפו בשעת מעשה השטר דהיינו שא"ל כתבו וחתמו וישבו לחתום. והיינו דכתב הרמב"ם אם יש עדות ברור שישבו כולן לחתום שהרי נתכוון להעיד וכו' ה"ז בטל ולא קא' אם יש שם עדות ברורה שראו המעשה ביחד ונתכוונו להעיד הרי העדות בטילה דלא מהדר אלא על השטר לפוסלו שלא יהיה לו דין שטר. כיון שנצטרפו בשעת חתימה דהיינו מעשה דידיה. ועלה הוא דקא' נמי אם אין העדים קיימין לשאול אותם. כלו' אם כולן ישבו לחתום כא' שעי"ך נפסל השטר אם לאו. אבל משאלת אם ראו עיקר המעשה ביחד ונתכוונו כולן להעיד שעי"ך מתבטלת העדות לגמרי לא קמיירי: וכן נר' מדברי הב"י בסי' מ"ה והביאם הסמ"ע ס"ק כ"ט שהשאלה שכתב הרמב"ם לשואלן אם הם קיימין בשטר שבא לפנינו וחתו' בו פסולין אינה אלא אם ישבו לחתו' ולא אם ראו המעשה ביחד. ונתכוונו להעיד שהיא הבדיקה שכתב לפני זה בבאים להעיד בע"פ דדוקא בבאין לפנינו להעיד בע"פ הוא דבדקי' להו על ראית המעשה לבטל העדות לגמרי או לקיימה אבל בחתי'' על השטר אין הבדיקה אלא על ישיבתם לחתום לפסול השטר או לקיימו ומיהו העדות קיימת אם הכשרים זוכרים העדות ובאין להעיד בע"פ. ולהכי בשטר מתנה או צוואה שנשאל עליו הרא"ש ז"ל כתב שאע"פ שהשטר פסול דהיינו ע"י שיתברר שישבו כולן לחתום או דמסתמא כיון שאינן אלא שנים בודאי שניהם ישבו לחתום מ"מ העדות כשירה ויכול הכשר להעיד בע"פ ויצטרף עם אותו שראה מבחוץ: ובאמת צריך טעם אמאי בעדות שבשטר נמי אין בודקין אותם אם ראו המעשה ביחד ונתכוונו להעיד שעי"ך תתבטל העדות לגמרי כמו בעדות בע"פ. ובפרט אם הם ב' לבד אמאי לא אמרינן דמסתמא ראו ביחד ונתכוונו להעיד כיון שרואין שאין עמהם אחר שיעיד. ונר' הטעם דקים להו לרז"ל דמסתמא כשאדם רוצה להודות או לצוות או להלוות הוא מזמין עדים כשרים להעיד לו. וכשרואה שעדים כשרים ופסולים לפניו אינו מתכוין להזמין כ"א הכשרים. וגם העדים כשהוא מזמינם בערבובייא אין מתכוין מהם להעיד כ"א הכשר ואם יודע בעצמו שאינו כשר להעיד לבעלי דבר. או שיש עמו קרוב לו אינו מתכוין אלא לראות ולא להצטרף להעיד עד שיצטרכו לו ותהיה עדותו עדות ויעיד אפי' ע"י ראיה בלא כוונה להעיד שגם הרואה ואינו מתכוין להעיד עדותו כשירה. וכמ"ש הרמב"ם ומר"ן שם בסי' ל"ו. ולכן אין לנו לחוש ולבדוק אח"ז אלא כשראו העדים המעשה במקרה. ובאו מאליהם לב"ד להעיד. דכיון שראו במקרה ובאו כולן מאליהם להעיד. רגלים לדבר יש שכולם נתכוונו להעיד כשראו כי על כן באו כולן מאליהם להעיד. וכן כשבא שטר לפנינו וחתום עליו עדים רבים כשרים ופסולין קרוב הדבר שכולן ישבו לחתום והרי נתכוונו להעיד שכן דרך העדים החתו' בשטר שכולן יושבין לחתום ע"פ בע"ד שאומר להם כתבו וחתמו. ולכך כשיש רגלים לדבר צריך לחקור אם בעדות ע"פ אם באמת נתכוונו להעיד כמו שניכר מביאתם כולן מאליהם להעיד. ואם בעדות שבשטר אם באמת כולן ישבו לחתום כמו שנר' מחתימת כולן ביחד. אבל כשאין רגלים לדבר אין לנו לחקור ע"ז כלל כגון שהבע"ד הביא עדים לפנינו להעיד ע"פ או שהביא שטר לפנינו דמסתמא ע"י הזמנה היה הדבר מתחילה. ולא היה דעתו להזמין אלא כשרים וגם העדים לא נתכוונו כולן להצטרף פסולין וכשרים להעיד אלא שהכשרים נתכוונו להעיד והפסולים לא נתכוונו להעיד אלא לראות. וכן אם הם קרובים זל"ז ואין שם