שופריה דיעקב חלק ב קסב

זה באמת דבר פלא באדם המוני שנזדמן להעיד באקראי שיזכור כל הענין בטיב אחר שנה. ובפרט שיזכור הזמן בדקו' שאפי' אם היה ת"ח וסופר בעל זכירה הרבה אינו בנמצא לזכור זכירה כזו. וכ"ש אדם המוני. ומזה נראה בעינינו לפסול השטר הנז' לבטל חתי' הע"ב כאילו אינה ונשאר השטר בע"א דלאו כלום הוא. ביען שברור בעינינו שלא זכר העד לא מהענין ולא מהזמן אלא שכשהראו לו רשום מן הצד ע"ב שלמה ן' סמול נטל מכאן והניח כאן וחתם שמו כסבור שרשימת שמו שם כאלו חתום שם אלא שצריך לחתום עם הא' בשורה שכן דעת רוב ההמון. ועוד שאפי' את"ל שזכר מהענין. מ"מ הזמן א"א שיזכור יפה בדקדוק. ומן הנמנע שלא יסתפק עליו וכמ"ש. וכיון שלא חש לזה וחתם. ה"ז חתם על שקר וחשוד להעיד שקר ופסול להעיד גם על עי' הענין אף אם אפשר במציאות שהוא זוכרו וכיון שנפסל העד הנז' נשאר השטר בע"א ולאו כלום הוא: כ"ז עלה בדעתינו מיד להריע השטר הנ"ב. ושוב חקרנו עוד ברשות מי נמצא השטר הנז' ונודע לנו שברשות האב המתחייב נמצא שכשמת הוציאה אלמנתו ומקצת קרוביה כרך שטרות בעלה ופתחו ומצאו שט"ז בין לעקוד של הגוים שיש לו ונטלתו האל' ונשאר בידה עד ששלחנו פעם א' והראיתה אותו לפני הכותבים השולחים לנו תשו' בפעם א'. והטפיסוהו ושלחוהו לידינו כנ"ל. ועוד בפ' ב' הוציאתו עד שחתם הע"ב והוחזר לידה ונשאר בידה עד עכשיו שבאה למחז"ק והביאה אותו בידה ונתנתו בידינו לראות מה דינו. ועפי"ז נר' לנו עוד להריע השטר הנז' אפי' אם היה חתום ב' עדים מיום הא'. וזה ממ"ש מר"ן בסי' נ"ו ס"ה. מי שח"ע בשטר בקנין לחבירו והפקידו החייב ביד אחר בסתם ומת המפקיד ה"ז לא יתננו למלוה. וגם לא יחזירנו ליורשי לוה והוא מדברי הטור שם בשם בעה"ת. וסיים בה לא יחזירנו למלוה מב' טעמים. א' שמא לוה בו ופרע. לפיכך נמצא בידו של החייב והפקידו החייב אצל זה. והב' שמא לא לוה בו מעולם. והתנה על העדים שקנו מידו שיתנו השטר לידו ולא ליד המלוה שלא זכה בו המלוה לענין שיעידו בו העדים עד שיצא מתחת יד המתחייב. וגם לא יחזירנו ליד יורשי לוה שמא אמר לעדים בסתם קנו ממני לפלוני וכתבו השטר. או שמא אמר בפירוש וכתבו לו השטר ונמצא שזכה המלוה בהיותו ביד העדים ואפשר שטעו ומסרוהו ללוה שלא כדין. עכ"ל הטו"ר. וכתב הרב בית יוסף שם וזה לשונו. כן כתב בעל התרומות בשער נ"ב. וכתב דהוא הדין אם נמצא ביד המתחייב עצמו ומת. וכן הוא הדין עדים שקנו משמעון בסתם שחייב עצמו לראובן במנה ולא פירש להם למי ימסרו השטר ולמד כן מדתנן בריש פ' י"ן מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה על ירכו ה"ז אינה כלום. ופרשה הרמב"ם במתנה ועדים וקנין שכתב בפ"ט מהל' זכייה מי שמת ונמצאת דייתיקי וכו' וכן מי שכתב שט"ח ע"ע בשם א' מבניו וכו' ונתן השטר ביד השליש וכו' ה"ז אינו כלום. נמצא לפי"ד שכל שט"ח אפי' בקנין אחד שהיה אצל הלוה או ביד שליש מחזיק בו עד שלא פי' לו רצונו הרי השטר אינו כלום. גם מצאתי שנשאל הרי"ץ על ראובן שכתב שט"ח ע"ע לאחיו באלף זוז. ונתן השטר ביד לוי בתו' פקדון שלא בפני אחיו ומת ראובן. והשיב כיון שלא אמר ראובן ללוי תן שט"ז לאחי הרי היא כאלו לא יצא מרשותו. ודומה למ"ש רבותינו מי שמת ונמצאת דייתיקי וכו'. ע"כ לשון הרב"י והן הם ג"כ דברי הרמב"ם שהביא מר"ן ס"ס ר"ן. מ"ש ונמצאת דייתי' וכו' אינה כלום וכן מי שכתב שט"ח ע"ע בשם א' מבניו וכו' אינה כלום ע"ך. דלפי דברי בעה"ת והטור והב"י בסי' נ"ו. הך דסי' ר"נ מיירי אפי' בשטרי מתנת בריא או חוב בקנין שנמצאו ביד המתחייב או הנותן או ביד שליש שלא פי' לו כלום. שמזה יצא להם ההיא דסי' נ"ו דאייתינן. ואע"ג דבמתנה ליכא טעמא קמא דפרעון דכתב הטור. מ"מ איכא טעמא בתרא דשמא התנה עם העדים שיתנו השטר לידו. שאם יהיה נמלך מלתת שהוא רשאי. וכן היה שנמלך. וההיא דמור"ם ס"ס ר"ן ומר"ן סי' רמ"ב סי"ב כבר העמידום הב"ח והש"ך בשעידי הקנין לפנינו ואומרים שלא התנה עליהם כלום. ובסתם קנו מידו. ע"ע: ומ"מ פשוט הוא שאעפ"י שמדברי הרמב"ם דאייתי' נר' דאין חי' כלל בין נמצא ביד שליש לנמצא ביד נותן בין בשטר מתנה בין בשט"ח שהרי בשניהם כתב אינה כלום. מ"מ נר' שלא כ"כ אלא לו' שהצד השוה שבהם שאין זוכה המקבל ואין גובה המלוה. אבל לענין ביד מי ישאר השטר ודאי דיש חי' דבנמצא ביד נותן או ביד לוה ישאר במקומו. וכשישאר במקומו הרי הוא בידו לקורעו ולאבדו. ובנמצא ביד שליש ג"כ ישאר במקומו. אך אין לו רשות לאבדו או לתתו ליד מי שיאבדנו שדינו הוא שלא יחזור לא לנותן ולא למקבל. ולא ללוה ולא למלוה וכמ"ש הטור ומר"ן בהך דסי' נ"ו: היוצא מזה דבכגון נד"ז שכתב שטר ע"ש בנו קטן שאין ספק שכך אמר לעדים כתבו שטר ותנוהו לידי ואפי' לא אמר בפי' כאומר בפי' דמי דאלא למי יתנוהו. דקטן לאו בר נתינה לידו הוא. ואם אמר לעדים הניחוהו אצלכם או תנוהו לפ' בכי הא לא הוו טעו ונותנין לידו. דדוקא באומר וכתבו לו שטר הוא דכתב הטור שאפשר שטעו ונתנוהו לידו שלא דקדקו בדבריו שאמר וכתבו לו לתתו למלוה וחשבו שאין כוונתו אלא על הכתיבה. אבל על הנתינה יתנו ליד לוה. אבל באומר בפי' שיתנו לפ' או שיניחוהו אצלם כולי האי ליכא למיתלי בטעות ולמרבה ספיקא הוי אי אמר א"ל אמר. והסופר שיברר זה כבר מת. והע"ב לאו בר הכי הוא. ועוד שאינו אלא ע"א ועכשיו מת המתחייב ונמצא השטר קשור בין שטרותיו ואיכא מגו ללוה אם הוא קיים בשעה שנמצא השטר או ליורשיו דאי בעו קליוה לשטרא ואין מעיד מה כתוב בו שעד א' מהעדים כבר מת. וכמ"ש והו"ל כההיא דהרא"ש שהביא הטור סי' רמ"ג ודאי שטר הנמצא ביד נותן וכו' ע"ש. דפשי' דדינא הוא שישאר השטר במקומו ואין לבן בו זכות כלל. דאנן סהדי שעל דעת ליתנו לידו כתבו ובפי' אמר כן או אפי' מסתמא כמפרש דמי והרי לא זכה הבן לענין שיעידו בו עדים אפי' על הודאתו שיש בידו משל בנו מחלוקת אמו כו"ך עד שיצא השטר מידו. וכמ"ש בשם הטור ז"ל והטעם שאמירתו לעדים ליתן השטר לידו הרי הוא כמגלה דעתו שאין הודאתו וחיובו אמת כי לא מלבו עד שיצא השטר מתחת ידו מדעתו ליד הזוכה או ליד אחר בשבילו. ואז תהיה הודאתו הודאה וחיובו חיוב. ואפי' אם יהיה הדבר ספק אם ע"ד ליתנו לידו כתבו או ע"ד ליתנו לאחר. מ"מ במקום שנמצא והיה שם יהיה. דהיינו רשות יורשי לוה. וכשישאר הרי הוא בידם לקורעו ולאבדו וכמ"ש. ומה גם שיש הוכחה גדולה בנד"ז שלא גמר האב ונתחייב לבן הנז' בלב שלם ולא כתבו אלא ע"ד שיוחזר לידו. ואם נמלך אינו כלום ובודאי שנמלך ממה שנמצא השטר בע"א. ואם אמת שבלב שלם נתחייב ולא ע"ד לימלך ובדבריו