שופריה דיעקב חלק א צט

אם אינם דומים זל"ז בלשון ובמבטא הולכין בזה ג"כ אחר הרוב. שהחשש במקומו עומד. אבל היכא ששני השמות דומים זל"ז בל' ובמבטא אעפ"י שהם שמות גמורים וכל א' מהם הוא שם העצם כשהוא בפ"ע ולא עוד אלא שזה מלשון עברי וזה מלשון ערבי וכההיא דאייתי הרב ד"ן אפ"ה כיון שהם דומים זל"ז בלשון ובמבטא כל שלא היה שינוי זה מחמת חולי אלא מחמת סיבה אחרת השם הא' הוא העיקר ואפי' קרו ליה רובא בשם בתרא. דכיון שהם דומים זל"ז בלשון ובמבטא ליכא למיחש ללעז דיאמרו שם א' הוא. ומינה לנ"ד ששני שמות שוין ודומים זל"ז בלשון ומבטא אע"ג דשם א' הוא משמו' הלועזים והשם הב' הוא משמות העברי השם הא' הוא העיקר. כיון שלא היה שינוי זה מחמת חולי אלא מחמת געגועי הבת בקטנותה ופתיותה שהיתה מקפדת בקריאת שם זה ועל כן השיאוה קרובים שם זה שהוא קרוב לשמה הא' שהרי הוא יושב בקרבו כדי שלא לעקור ממנה שם זקינתה עד שתתישב בדעתה ותוסר קפידתה ותחזור לשמה הא'. אלא כיון דדשו ביה רבים כבר דשו וקבע שם זה מקום לעצמו אפי' בגדלותה ודאי הוא ששם הא' הוא העיקר ומן הראוי להם לכתוב בגויה ריק"ה דמתקרייא רבקה וכמ"ש הד"ן. ועכשיו שלא כתבו אלא השם העיקרי בלבד. הגט כשר שהרי השם הטפל נכלל בוכל שום וליכא למיחש ללעז. דכיון שהם דומים זל"ז בלשון ובמבטא יאמרו שם א' הוא: ואם לחשך אדם לומר דילמא לא אמרה הרב ד"ן רק כשהם דומים זל"ז בלשון ובמבטא ובמשמעות השם ואין ביניהם שום חילוק כלל וכעין שם חנה וחנונא שכתב הרב שהם דומים בכל ענייניהם. אבל בנד"ז אע"ג דשוין הם בלשון ובמבטא. כיון שחלוקין במשמעות השם ששם ריק'ה יש לו משמעות שהוא לשון עושר או הוא כינוי לחנה וכמ"ש הב"ש. ושם רבקה אין לו שום משמעות והרי חלוקין ויש לחוש ללעז שיאמרו שני שמות הם ואין זה המגורש'. אף אתה אמור לו כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ודבר זה אין פיסולו אלא מדרבנן הרי הוא כספיקי דרבנן דאזלינן בהו לקולא. ובפרט בנד"ז דאיכא כמה רבוותא דמכשירין בדיעבד אפי' היכא דליכא ספיקא כלל וכמש"ל משם הב"י. ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דפוסל אפי' בדיעבד היינו דוקא כשברור לנו בירור גמור שזה גירש בשם הטפל. אבל כשיש ספק בדבר איזה מהם עיקרי ואיזה מהם טפל לא הוי אלא ספיקא דרבנן והולכין בו להקל. וכמ"ש הד"ן בחא"ה סי' ו' ע"ש: ועוד כיון שבמדינות אלו אין להם שום בקיאות בל' לעז ואינם יודעים משמעות שם ריק"א חזר דינה להיות כשם רבקה שאין לו שום משמעות. ומעתה הרי הם דומים זל"ז לגמרי וליכא למיחש ללעז דכיון שאינם יודעים משמעות השם לא יאמרו כי אם שם א' הוא. מכל זה נראה להכשיר הגט הנז' אם יראה בעיני בעלי הוראה ומלכם בראשם ישצ"ו וצוי"מ ויראנו מתורתו נפלאות כיר"א: כ"ד הקטן ע"ה ב"ה שמואל מלכא ס"ט סימן מ"ח. שאלה. נשאלנו בענין יעקב הזקן שהיה מחזיק בחייו מאת הקהל בשררת הכתובות והגיטין ונלב"ע והניח אחריו ב' בנים ראובן ושמעון וראובן גדול משמעון וראוי יותר ממנו. והחזיק בשררת אביו ימים ושנים ומעולם לא עלה ע"ד שמעון אחיו לתבוע ממנו כלום. ושוב נלב"ע שמעון והניח אחריו בן גדול כבן י"ח שנה. וגם הוא מעולם לא עלה ע"ד לתבוע מאת דודו כלום. הן היום אחר שעברו כמו עשר שנים משנלב"ע שמעון. עמד בנו הנז' ותבע מאת ראובן דודו לחלוק עמו ההנאות הנז' באומרו שהם ירושה לשניהם מיעקב הזקן הנז': ונראה פשוט שאין בדברי בן שמעון כלום. שידוע הוא שכל השררות הם ירושה מאבות לבנים אך לא לכולם כ"א ליותר גדול וליותר ראוי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א ממלכים כל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה. והבן הגדול קודם לקטן ממנו. ולא המלכות לבד אלא כל השררות וכל המינויין שבי"ש ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם. והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה ואינו ממלא בחכמה אפי"ה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו וכו' ע"ך. וע"ש בכ"מ דילפי' לה מהא דאמר ר' אעפ"י ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שהוא גדול ואעפ"י שלא היה ר"ג ממלא מקום אבותיו בחכמה מ"מ כיון שהיה ממלא ביראה הוא קודם יע"ש. וא"כ בנד"ז ל"מ לפי מה שבא בשאלה שראובן הוא היותר גדול והוא היותר ראוי. דפשיטא שהוא קודם לירש לכל שררת אביו ואין לשמעון אחיו כלום. אלא אפי' אם היה ראובן גדול וראוי קצת אעפ"י ששמעון אחיו הקטן ראוי יותר ממנו ראובן קודם וכההיא דר' דאייתינן. ואין זה ענין לההיא דסי' קע"ז בא' מהאחים שמינהו המלך גבאי או סופר וכו' אם מחמת אביו מינהו כגון שהיה אביהם ידוע בדבר זה ואמר נעמיד בנו תחתיו כדי לעשות חסד עם היתומים הפרס שיטול וכל השכר שישתכר לכל האחים. ואפי' היה חכם ביותר וראוי למנותו. ואם מחמת עצמו מינהו ה"ז לעצמו ע"ש דהתם מיירי בשלא חלקו וכמ"ש מור"ם שם ולההיא כל מה שישתכר א' מהם הוא לאמצע. ועוד דשאני התם שאין השררה ההיא ירושה להם אלא שהמלך הוא נותן להם בשביל אביהם. אבל הכא השררה ירושה היא להם ומשולחן גבוה קא זכו ורחמנא אמר שלא יירש כ"א הגדול והראוי: ועוד דהתם נמי בעינן שיאמר המלך בפי' שבשביל אביהם הוא ממנהו לעשות חסד עם היתומים. אבל אם לא אמר כן השכר לעצמו: ועוד נראה דאפי' אם היה שמעון הגדול והראוי. וקדם ראובן והחזיק בשררת אביו ולא מיחה בו שמעון זכה ראובן ושוב אין בנו של שמעון יכול לערער לזכות בשררה הראויה מאביו. דמדשתק אביו ולא תבע ודאי מחל. וראיה מההיא דבן הסמוך על שולחן אביו דריוח סחורתו ומלאכתו לאביו וכמ"ש בסי' ע"ר בהג"ה. ומפורש בב"י סו"ס קע"ז והביאו הסמ"ע שם בסי' ע"ר בשם העיטור וז"ל אמר ר' אסי בן שנר' חלוק בחיי אביו מה שסיגל לעצמו ואיכא לפרושי כגון שסיגל ממונו