שופריה דיעקב חלק א פט

זל"ז ויצאו בלא כלום לכך נתרצית האל' לפשרה ואלו ידעה שהיא אין עליה חיוב שבועה כ"א חרם והם הם שחייבים שבועה וגם שיחזירו הממון שבידם ליכנס לכלל חלוקה לא היתה מתפשרת. הרי טענה ב' לשהיא פשרה בטעות וחוזרת: ג' במה שזיכו החכמים לשני האחים התובעים לגבות כל החוב שמתוך כך נבהלה האלמנה. בראותה שכל העזבון לא יספיק ועמדה ופשרה. וזו אינה תורה בשני מקבלי מתנה שנתחייב להם אדם כו"ך שיוכל א' מהם לתבוע מהלוה או מיורשיו חלקו וחלק חבירו שאינו מצוי שאולי חבירו יבא וימחול או לא יבא לעולם לתבוע. ומה גם שהתובעים כבר יש בידם בהודאתם כדי חלקם בחוב או קרוב לו. ורוב מה שתובעים הוא מחלק אותם שאינם מצויים. וגם שהאל' על כולם טוענת שיש בידם כל ממון אביהם כי לכולן נתן להסתחר במדינת הים וקרוב הוא שכשם שהודו אלו המצויים שיש בידם כו"ך כך יאמרו גם האחרים. והן לא. לפחות יתחייבו שבועה. ואיך נפרע למצויים חלק שאינם מצויים בטרם נדע מה בפיהם על ממון אביהם שבידם והם עכ"פ מחויבים ממון או שבועה: שלשה אלה תשובות נצחות בכללות הפשרה לרועעה ולהפילה: ועוד ד' לגבי חלק הבת והוא שהגם שבאמת מבואר נגלה בשטר הפשרה גם על חלק הבת שגם עליו הסכימו שיטלוהו האחים שבזה נתרצו האחים לפטור את האל' מכל מה שבידה בין נסתר בין נגלה ולא ישאר עליה שום תביעת ממון או תביעת שבו' מצד החוב ולא מצד ירושה כי ע"כ הטילו האחים עליה בפיטורם שעכ"פ תטפל במזונות הבת ע"ע כניסתה לחופה ותכתוב עליה שטר מזונות ולא תתבע בהם לאחים כלל אלא שתמתין עד שתפול לה ירושה. שאלמלא כן אין כאן פשרה כלל לצד הבת שהאם נטלה מה שבידה שכבר נאבד ונשלל לפי דבריה ונפטרה משבו'. והאחים נטלו מה שבידם עם הקרקע ונפטרו מן השבועה. והבת יצאה ריקנית ומה היה בידם לעשות לה יותר ולא עשו וא"כ כשתגדיל הבת ותעמוד לתבוע את אמה ואחיה לפחות בשבו' על מה שבידם משלה יותר על החוב מה מענה יהיה בפיהם. ולכן נתחכמו שיטילו על האם לזונה חנם ואין לה ליפרע במזונות לא מחלקה בחצר שביד האחים ולא מממון שחושדת בהם האל' שיש בידם יותר מן החוב. אלא שתמתין עד שתפול לה ירושה ואם לא נפלה אין לה כלום שבזה כשתעמוד הבת לערער על האחים יאמרו לה הרי זנה אותך אמך כדי חלקך ביותר. וכן אם ערערה על האם ג"כ: מ"מ המעיין יפה יראה שפשרה של הבת היא זו לגבי הבת אפי' אם היתה באו"ה כפיה"ד וכ"ש שאינה באו"ה שהרי לא נזכר בה כלל שום קנין מיד האם שהיא מזכה לאחים חלק הבת אלא מכללא איתמר ולא שום קנין לחייב את האם לזון. או לפחות שיכתבו שפיטור האחים לאל' היה עמ"ך לזון את בתה. וניכרין הדברים שהכל נעשה דרך אמונה והבטחה בעלמא שהאם הבטיחה את האחים שיטלו גם חלק הבת ולא תערער עליהם כי היא תזון אותה ותשתקנה כשתקום לערער. והגם שכתבו ונ"ה בקשו"ח אחר שמינו אותנו וכו' עד ולעת הצורך יבואו הדברים ע"ן. הרי עכשיו מת א' מהעדים ונתבטלה שליחותו ולא כתב הדברים על נכון. ועד אחד שנשאר אינו מועיל בדין. וגם עדיין לא כתב כלום. ואדרבא הרי הוא או' עכשיו שזכות הבת בחצר קיימת ואין לו מה להוסיף בעדותו ולחייבה. וא"כ נשארה זכיית חלק הבת לאחים פורחת באויר שהשטר אין כתוב בו שום זכייה בפי' ומה שנר' מכללו דברים בעלמא הם שכך הוסכמו באמנה והבטחות ונראה לעדים שהוא טוב וישר אם יקיימו הדברים באו"ה בדין ולא קיימו: ומלבד זה אפי' אם היה הדבר בקנין שקנו מהאם וזיכתה גם חלק הבת לאחים בפי'. ובעד כן קנו מידה וחייבה עצמה לזון את הבת מכיסה חנם. זולת אם נפלה לה ירושה וכו' ושע"מ כ"ז פיטרוה האחים. מ"מ מה פשרה היא זו לגבי הבת כיון שהבת מחוייבת לפרוע אם היו לה נכסים בירושה או ממעשה ידיה. הן אמת שזה שטות גדול לדון בזן את היתום בזמן שאין לו שיוכל ליפרע בדין מירושה שתפול לאחר זמן או ממה שיסגל ממעשה ידיו לאח"ז כמפו' בפוסקים ובב"י סי' קכ"ח. ומ"מ לפי דעת הכותבים מה פשרה היא זו אם היא יכולה ליפרע ממנה כשיהיו לה נכסים או לפחות שבזמן שיהיו לה נכסים אינה חייבת לזונה ואם הפשרה היא במה שהיא חייבת לזונה כ"ז שאין לה על הספק שאם תפול לה ירושה תגבה ממנה וא"ל לא תגבה. מ"מ עדיין פשרה של הבל היא זו. שאם מתה האם או לא השיגה לזונה מה תהא עליה. ומעתה הרי אין בידה כלום לפי דבריה שהכל נשלל ממנה. ואם נפשם לעשות פשרה מזה הי"ל להטיל על האם להעמיד ערב שהוא אמוד שיש לו אח' נכסים לזון אותה אם תמות אמה או לא תשיג ידה שאז תהיה הבת בטוחה כאלו לקחו מעות מאמה ונתנו ביד אפוט' להוציאם עליה לצורך מזונותיה אבל לחייב האם דלית לה מגרמה כלום מה תועלת יש. ועל הכל מי הכניס האם לתגר זה להציל את עצמה בממון בתה שכדי שיפטרוה האחים תעמוד ותתן חלק בתה בחצר והי"ל לפשר בע"ע במה שתוכל ותניח לאחים תובעים את הבת וב"ד הם אביה לדבר בעדה ולפשר אם נראה בעיניהם לפשר. וקרוב מאד היה שכשיראו הב"ד הבת יתומה קטנה בין אחים ולית לה מגרמה כלום זולת חלק החצר והאחים נתבעים ממנה במה שבידם משל אביהם שיעמיסו על האחים שיעמידו לה החלק ההוא להתנדן בו. ובפרט שלא היו תובעים מהאחים כ"א שנים שהאחרים היו במדה"י ואינו בדין לתבוע המצויין חלק שאינם מצויין וכמש"ל. ונמצא שאין כאן תובע לדון או לפשר כ"א במחצית החוב. וגם התובעים במחצית כבר היו מודים שיש בידם משל אביהם סך א' תש"ם שהוא קרוב לחלקם בחוב הסבלונות של יששכר בעד חלוקת אמו בחצר יכולין היו ב"ד בנקל לו' לו טול חלקך בחצר ולך: באופן שבנקל היו מסתלקים התובעים מחלק הבת בחצר בעד תבי' הבת עליהם במה שבידם ועל מזונות הבת נקל היה ג"כ לרצות האל' לזונה בעד מה שפיטרו אותה ב"ד מחלק הבת במה שהוא גלוי שהיה בידה ולא תשאר עליה שבועה. ובעד שתטול פירות חלקה בחצר. ואם לא היתה רוצה בנקל היו מוצאים ב"ד איש חסד שיזון אותה בע"ך ובפרט חשוך בנים שיגדלנה ככבשה בתוך ביתו. באופן שפשרה זו לבת אינה אלא פסידא ולא היה רשות לאל' ולא לב"ד לפשר בעדה כן. ואם פישרו הפשרה בטילה. ומה גם שלא היתה הפשרה בשום קנין ולא בשום אופן המועיל