שופריה דיעקב חלק א פח

שהרי בעד כן נתחייבה לזונה ע"ע נישואיה כאלו מכרה וקבלה מעות לזונה מהם או כלך לדרך זה שב"ד סילקוה וזיכו חלקה לאמה בעד מה שתתחייב לזונה ואח"ך מכרה האל' לאחים: באופן שמכל צד נסתלקה הבת וזכו האחים בחלקה אם ע"י ב"ד שסילקוה וזיכו חלקה לאמה לצורך מזונותיה ואמה זכתה לאחים. ואם שמכרה האם שהיא האפוטרופא לאחים בהסכמת ב"ד לצורך מזונותיה ולא נשאר מקום לבת ובעלה לדבר בזה כלל וכ"ז פשוט: עוד הוכחה אחרת שנכלל גם חלק הבת בחצר בזכייה הנז' ממ"ש בשטר מעשה ב"ד הנז'. אך עכ"פ תכתוב עליה שטר מזונות שאם נפלה לה ירושה תגבה ממנה האם מזונות וכו' ע"ך. ואם איתא הרי יכולה ליפרע גם מה שיש לה עכשיו בחצר. הא ודאי כמ"ש אלא שהסופרים לא הזכירו כ"א חלק האשה לפי שהבת סמוכה אצלה. ובכלל חלק האשה גם חלק בתה שיש לה זכות בו בעד המזונות שהיא זנה אותה וקראו הכל ע"ש האשה. ומזה ג"ך קיצרו ולא הזכירו בפירוש שנסתלקה הבת מחלקה. וכ"ז גרם להם הבלבול שהיו בו באותה שעה מהבלשת הב' שהיתה בפאס לתפ"ץ בכסלו פ"ג שמיד בטבת שאחריו היתה הפשרה הנז' וכן רמזו הב"ד בדבריהם שכתבו. ולאפס הפנאי באו הדברים עתה בקיצור. ולעת הצורך יבואו הדברים על נכון ע"ך. זהו הנר' בזה לזכות האחים. אבל מה שרצה החכם נר"ו לזכותם בתחלת דבריו מטעם דכיון שחוב האחים על אביהם הוא כנגד כל הנכסים א"כ לא זכתה הבת כלל. ועמד הקרקע לזכות האחים. ודימה זה למה שפסקו ז"ל ביורשי האשה עם הבעל שיש עליו חובות שאין יכולין לומר דטול חלק בקרקע ונפרע חלקינו בחובות. דכיון שיש על הבעל חובות אין זכות ליורשים כלל לחלוק כ"א בנשאר אחר פריעת החובות שכך היא התקנה שהחלוקה אינה אלא אחר ניכוי החובות. ומזה כתבו ג"כ שאין הבעל צריך הורדה בב"ד לזכות בקרקע שכנגד החובות. אחה"מ אין הדמיון עולה יפה דהתם שאני שהקרקע הוא של הבעל מחיים ולאחר מיתת האשה. אלא שכשמתה האשה הפקיעו חז"ל כחו ונתנו מחציתו ליורשי האשה והם אמרו והם אמרו שלא הפקיעו אלא הנשאר אחר ניכוי החובות. אבל מה שכנגד החוב נשאר לזכות הבעל ולכך דין הוא שלא יצטרך זכייה מחדש ע"י ב"ד כי מעולם לא יצא מרשותו. משא"כ הכא בירושת הבנים ובנות באביהם. שעם היות שמן הדין ברתא במקום ברא לא תירות מ"מ חכמי התקנה עשו הבת יורשת כמו הבנים. וקע"ע הבעל כן בשעת נישואין. וכשמת האב זכו כולם כא' ומאין הרגלים שיזכו הבנים בקרקע בחובם בלי הורדת ב"ד והרי אין הבנים בחובם כ"א כשאר בע"ח דעלמא דאין לו זכות בקרקע כ"א ע"י הורדת ב"ד או ע"י קנין הלוה. אלא מחוורתא כדאמרן. ע"כ היתה תשובתי: והן היום נגלה נגלה לעיני הפס"ד הנ"ב מכל חכמי העיר אשר בזמנינו שלא היו בזמן הפסק הנז'. וגם כהרח"ץ בנו של כהרי"ץ הנז' החו' א' בשטר הפשר עמהם והוא הכותב ומסדר הפסק הנ"ב. וגם מהרא"ם עצמו עמהם בראש כולן הסכימו לזכות הבת שחלקה עדיין לזכותה. והדרא ארעא והדרי פירי וזה כתבו בפשיטות בלי שהוצרכו להזכיר שום טעם וראיה ולא חשו לסתור בנין זקנים שקדמום ולהרהר אחר דבריהם ולבטל מעשיהם להוציא מהמוחזק אשר כבר החזיק זה כי"ח שנה ע"פ דבריהם. ובפ' ראוהו ב"ד אם באנו להרהר אחרי ב"ד של ר"ג יש לנו להרהר אחר כל ב"ד וכו' ובפרט כהרח"ץ ז"ל שבא לסתור אשר בנה מר אביו ז"ל. ובפרט מן הפרט מהר"ם נר"ו שבא לסתור אשר כבר בנה בכבודו ובעצמו. והוא היולד והמחזיק ובנה אצלו ציון לחזק כל בדק. וע"ז יאמרו המושלים אוי לה לעיסה שנחתומה מעיד עליה. ובפ' הרואה בעובדא דחנניא בן אחי ר' יהושע אמרו לו כבר בנית ואין אתה יכול לסתור כבר גדרת ואין אתה יכול לפרוץ. ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני כי כן עויתי לבי לחפש ולבדוק אחר הפשרה הנז' מצד עצמה אם בת קיימא היא אם לאו בלי להביט לעושיה וכותביה אמרתי אחר אשר ניתן רשות ממי שחייב בכבודם ובמוראם יותר לחטט אחריהם ולבטל דבריהם. ומה גם שא' מהבונים הוא המתחיל לסתור אנן מה נענה אבתרייהו: ואחר ההתבוננות ראיתי שכולה בנויה על קו תוהו ואבני בוהו יסוד עד צואר כי יסודה הנה הוא בנוי על החוב שהוציאו הבנים על אביהם ובפיהם אומרים שאינו מצד חלוקת אמם אלא מתנה יהיב להו שהרי עדות יש מהח' הנז' שהיו תובעים החוב. וגם היו תובעים חלוקת אמם ושכל העזבון לא היה מספיק לפירעון ומכחו רצו לטרוף כל החצר וגם המטלטלין שביד האל'. ואף גם המעות שבידם. ומכח זה נבהלה האל' העלובה ואמרה גם את הכל יקחו כן חלקה בחצר כן חלק הבת כן כל מה שבידם מממון אביהם כן השטרות שיש לאביהם על הזולת והיא תצא באלמנותה היא ובתה העלובה. וזו הלכה פשוטה בפי הכל שכל מתנות שיתן הבעל לבניו בלי סיבה ידועה שסתמה להבריח מאשתו הב' שהיא בטילה. ואין בזה שום חולק ומגמגם ואדרבא יש מי שסובר שכיון שהיא בטילה מעיקרא ואין לה קיום לגבי אשה ב' בטילה ג"כ לגבי שאר יורשים אלא שלא הסכימו הכל לזה. והמוסכם הוא שהיא בטילה לגבי האשה וקיימת לגבי שאר יורשים שאינו מזיק ביה שום שעבוד אשה או בע"ח אלא ליורשיו הוא מזיק וראוי לסלקם כרצונו וכמשו"ח כ"ז אצלינו במ"א: ובנד"ז שמכח החוב נבהלה האשה ונתנה את חלקה בחצר וגם חלק בתה דבר ברור הוא לומר שפשרה בטעות היא והדרא. דאנן סהדי ושטר הפשרה וכל אשר בתוכה יעידון יגידון שאלמלא החוב הזה לא היתה נותנת האל' כלום ואדרבא היתה תובעת מהם מה שבידם לחלוק בו. ב' מה שחייבו החכמים לאל' שבועה על מה שבידה והיא היתה טוענת שאין בידה כלום. כי מעט אשר היה לה ממה שהניח לה בעלה נאבד בשלל. וגם זו הלכה רווחת שאין האל' חייבת שבו' אלא בבאה ליפרע בכתו' מנכסים שלפנינו וזו שאין נכסים לפנינו אלא שהיא מודה שהניח לה בעלה סך א' ש'ם ונאבדו בשלל אין עליה כ"א חרם שאין בידה כלום ושכל מה שהניח בעלה ברשותה נאבד בשלל. ותפטר מהיורשים. אמת שהיורשים היה עליהם חיוב שבועה על הממון שנתן אביהם בידם להתעסק בו שכו"ך נתן להם. וכו"ך הרויחו וכו"כ הפסידו. או שכו"כ שלחו לו ממנו וכו"כ נשאר בידם כדין כל שותף ומתעסק. אבל האל' לא היה עליה שבועה של כלום ובשטר הפשרה מבואר שמפני שראו שהם חייבים שבועה