שופריה דיעקב חלק א פז

שנתבטלה הכתו' עדיין תנאי הירושה קיים. ויכנסו כל הנכסים שלו ושלה לכלל חלוקה. אך כתבנו שזהו לרצון הבעל. אם ירצה ליירש בשלה. גם יורשיה יירשו בשלו אבל אם אין הבעל רוצה ליירש בשלה. גם יורשיה לא יירשו בשלו. וכמשו"ח כ"ז בארוכה ביד כהר"א הנז': והן היום אינה ה' לידינו פסק ר"א ז"ל הנ"ב. וראינו שת"ל ספיקות שלנו נעשו ודאות. שהרי חבל נביאים לפנינו כולן עלו בהסכמה כאשר עלה בדעתינו בתחלה שכיון שנתפשרו בכתובה ונתקשרו לגרש. אין לה יורש קרוב מהבעל. והוא היורש לבדו. ויורשיה ממשפחת בית אביה נסתלקו לגמרי. בין מנכסי הבעל בין מנכסי האשה. ומעתה קם דינא כדברי הרבנים הנ"ב זלה"ה שאין ליורשי אשת כהר"א הכהן הנז' שממשפחת בית אביה כלום. לא בנכסי האשה ולא בנכסי הבעל. וזכאי הבעל הנז' בכל נכסיה כד"ת שהבעל יורש את אשתו. וע"ד אמת ח"פ בכסליו פדה בשלום לפמ"ה וקים: שלמה טולידאנו ס"ט. מרדכי בירדוגו ס"ט. יעקב בירדוגו ס"ט. סימן מ"א. הן קדם הובא לידי העתק שטר הפשר הנ"ב כו"ח מיד שני החכמים הנ"ב כמהר"י צרפתי ז"ל ומהרא"ם נר"ו שהיו באותו זמן בפאס המוציאים והמביאים לפי הנשמע. הגם שהיו ב"ד קבועים זולתם כגון הרב מהרח"ם זלה"ה וחביריו. לפי שנתבלבלה העיר ויצאו כולם חוץ למחיצתם ונשארו שני החכמים הנז' בעיר לדון ולתווך בין איש ובין אחיו ובין גרו לפי שעה. וע"ג השטר הנז' היה כתוב פס"ד מהחכם מהרא"ם הנז' הכותב השטר הנז' והחותם בו ב' לקיים זכות האחים בכל החצר. גם בחלק הבת הנז' מה"ט שכתב שיתבארו להלן. וביחיד שלח אלי מהרא"ם הנז' לחוות דעתי ולסמוך ידי עמו ביען היו חלוקים עליו חביריו ואני הקטן בראותי שטר הפשר הנז' כו"ח מהח' הנז' שהם הב"ד שהיו באותה שעה כנז'. ושעדיין א' מהם שהוא מהרא"ם שהיה בזמן הפסק הנז' דיין מומחה וקבוע על משמרתו עומד לקיים ולאשר זכות האחים. גם בחלק הבת. סמכתי את ידי עמו ולא עויתי לבי לחפש אחריהם את אשר כבר עשוהו אמרתי בי דינא בתר בי דינא לא דייקי. וכל פנות שהייתי פונה לא היו אלא לצד זכות האחים לקיים דברי החכמים הדנים והמפרשים ביניהם וז"ן מ"ש סמוך לפסק החכם הנ"ב: נדרשנו לחוות דעתינו בענין הנ"ב. ונר' פשוט שהדין ד"א כמ"ש החכם הפוסק נר"ו. אך ראינו להרחיב הדברים ולתקנן. והוא כי מ"ש החכם שחלק הבת שמאשה שנייה בחצר הוא חלק מי"ב אינו מדוקדק וחלקה בדקדוק הוא חלק מי"ח וחצי ועוד. דהיינו שבכל סך קק"ם נ"י עולה לה ו' ג"י ת'. הא כיצד כשמתה הראשונה נטלו הבנים ואחותם חמשתן ק"י כ"י ה"י נסתלק ראשון ונוסף חלקו לאביו נמצא לאב ק"ם נ"י מת האב נוטלת הב' ע"י הי'. ומסך ע"י ה"י הנשאר נוטלת הבת הראשונה עוד עישור. והוא זי' ת' נשאר סי' זי' ת'. חולקין ד' הבנים. והבת הב' לכל א' י"ו ג"י ת' והוא חלק מי"ח וחצי בכל ונותר ת'. נמצא שבכל מאה מתקאלים עולה לה נ"י ד"י. ולפי מ"ש בשטר מעשה ב"ד הנ"ב שלפי דברי הבנים לא יספיק כל העזבון לפירעון חובם שהחוב הוא ה' וחוב הסבלונות מ"מ א' ס"ה ו' נמצא שאין החצר שוה אפי' ג' שהרי העזבון מטלטלין לפי מה שהודו הבנים והאל' הוא סך ג'. וכשאינו מספיק הוא והחצר לחובם נמצא שאין החצר שוה ג' ועולה בה לבת ק"י ס"י ב"י. ובשלש מאות של המטלטלין והמעות שהיו ביד האלמנה והבנים לפי הודאתם היה צריך שתטול האל' מחצית. והמחצית תטול הבת עישור והשאר נחלק לחמשה והוא קק"ם ע"י לכל חלק. נמצא לבת בקרקע ומטלטלין ת"ם ל"י ב"י. וזה אם לא היו נוטלין הבנים חובם. אבל אם יטלו חובם לא היה עולה לה כלום שאפי' אם היינו טוענים בעד הבת שהחוב שנתחייב האב לבנים בכלל היה בעד כתו' אמם. וכמו שנז' בחוב הסבלונות של שמעון. אלא שלשמעון הוסיף לעשות לו מבלונות. מ"מ הרי כתבו החכמים שכל העזבון לא יספיק לפרעון החוב. ואפילו שבועה לא היו צריכין הבנים לגבי הבת על חובם שלא נפרע ולא היה עליהם כ"א חר"ם דמסתמא שטרם בנאמנות. וגם על שאין בידם משל אביהם כי אם כו"ך לא היה עליהם כ"א חר"ס דלגבי הבת אין כאן טענת ברי שיש בידם כלום והודאתם לגבי דידה אינה אלא כמשיב אבידה דמ"ש במעב"ד הנ"ב שהיו חייבין שבועה זל"ז אינו אלא לגבי האלמנה שאינו בכלל ב"ך. וגם על שאין בידם כ"א כו"ך משל אביהם היו צריכין שבועה לפי שהיתה האל' טוענת ברי מה שאין כל זה לגבי הבת. וא"כ הפשרה שפישרו ב"ד בעד הבת שבעד מה שלא תקעו עצמם הבנים לישבע לגבי האל' וליטול כל העזבון בחובם אף מה שביד האל'. אלא שיניחו לה מה שבידה והם יסתפקו במה שבידם חייבה עצמה האל' לזון את בתה עד כניסתה לחופה היא כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת לאחים על הבת שאפי' אם לא היו תובעים חובם והיו חולקים כמשפט חלוקתם לא היה עולה לבת בין קרקע וטלטל כ"א סך ת"ם ל"י כנ"ב והלואי יספיק למזונות ג"ש ובפרט שהיו בתוך השנים הנז' מזמן הפשרה עד היום שנות הרעב הגדול אשר כמוהו לא היה וכמוהו לא יוסיף כי"ר שכל הסך הנז' לא יספיק למזונות אחד מהם. וכ"ש אם היו נשבעין ותובעין חובם שלא היה עולה לה כלום. וכיון שכן מה שחזר וניעור בעל הבת לטעון שעדיין חלק הבת בחצר לזכותה כי מעולם לא נסתלקה ממנה ע"י עצמה אלא שהאחים נתפשרו עם האל' וזיכת להם. וחלק הבת מי זיכהו להם. ואם יאמרו שעד עכשיו יטלוהו בחובם מ"מ הפירות שאכלו מחלקה הם שלה דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה. וינכה חלקה בהם מחלקה בחוב ויצאו זה בזה וישאר הקרקע לזכותה. דבריו מהבל ימעטו שהרי ממה שהזכירו ב"ד תחלה וסוף ענין הבת שבתחלה כתבו ותצא האלמנה ריקנית היא ובתה. ובסוף כתבו כי זה הטוב והישר לשני כתות ובפרט ליתו' עד שכפי האמת לא עלה בעזבון כלום ע"כ. מבוארים הדברים שגם לגבי חלק הבת היו מדיינים ובפשרה שפישרו נכלל גם חלק הבת בחצר ובשאר העזבון שבידם שזיכת להם האלמנה חלקה וחלק הבת בחצר ושאר העזבון שבידם בעד מה שוויתרו הם ולא תקעו עצמם לישבע וליטול הכל החצר עם מה שבידם וביד האל' בחובם. וכיון שכן הרי זכו הבנים בחלק הבת מיד האל' שהיא אפוט' לבתה שהיא סמוכה על שולחנה ובהסכמת ב"ד ומכרה מכר לצורך מזונותיה