שופריה דיעקב חלק א פד

חשוב אונס לתובע כיון שאינו מפחידו להוציא ממנו כלום. ואם מפני שהתובע דחוק וצריך למה שיש ביד הנתבע אין זה אלא אונסא דאתי ליה מנפשיה. מצורף לזה שכיון שהוא התובע אם ישתוק ולא יתבענו א"א שיתבענו הנתבע. וא"כ אין לו לחוש לגיזומיו אלא שימתין עד שישוב מחרון אפו ויטה שכמו לד"ת ויתבענו וקרוב הוא שמיד יחזור. וכאותה שאמרו ע"מ שאני צדיק גמור חוששין לקידושין שמא הרהר תשובה הרי שעשויים בני אברהם לשוב מיד. ועוד בה דכיון שאין המגזם הוא התובע להוציא ממנו כלום. אלא אדרבא הוא הנתבע והתובע הוא בן חורין לעצמו. הרי יש ביד התובע שלא לתובעו אלא לילך לבית דין שבעירו או שבטיטאוואן. ויקובל לפניהם. וכמו שעשה עכשיו. ויכתבו לו אדרכתא על נכסיו ובודאי שבראות כן הנתבע יחוש לעצמו לעת תמוט רגלו. ויטה שכמו לד"ת. וממה שלא עשה כן התובע ועמד ונתפשר אימור לא מפני פחד גיזומיי נתפשר שהרי לא היה לו לחוש להם כיון שאינו אונסו לתת לו כלום. אלא שמרצונו רצה להתפשר לסיבה שהיתה לו: ובר מן דין נר' דבנד"ז אינו דומה אלא לההיא דמהריק"ו שכתב דבמגזם להלשין ולמסור. לא הוי הגיזום אונס שאין לנפחד לחוש לגיזומיו כיון דלא ברי היזקה דאיפשר שלא יצליח ע"ע באורך. ובנד"ז מלבד שהדבר פלא לא שמענו בלתי היום שיהיה נימוס אדום כדין תורתינו שתת' הבעל יורש את אשתו. ובתשו' מהריב"ל ס"ב סכ"ג יש שאשה א' באה מפורטוגאל והיתה כתובתה כנימוס אדום שבמות הבעל חולקין כל הנכסים. ע"ש. מבואר מזה שנימוס אדום הוא כנימוס הקהלות המגורשים מאצלם והוא מנהג החלוקה הנוהג בינינו. מ"מ אפילו נאמר שמקומות מקומות יש איפשר שאינו מנהג פשוט וידוע לכל שכן הוא נימוס מקום הבעל והאשה הנ"ב. ואם הדבר כן א"כ אין הגיזום שגיזם הבעל הנז' חשיב אונס ואין לאב לחוש ממנו. דהא לא ברי היזיקה אחר שאין הדבר ידוע. ופשוט שכן הוא נימוס הערכאות שבמקום ההוא שהבעל יורש את אשתו ואין לאב כלום: ואפי' אם הוא מנהג פשוט וידוע לכל במקום ההוא שכן הוא נימוסם אכתי לא ברי היזיקה. שאף אם יתבענו הבעל לערכאות. אפשר וקרוב לודאי הוא שלא יזכה ליפטר. כיון שיש ביד האב כתובת בתו שהיא כשטר גמור על הבעל שנתחייב להתנהג עם אשתו כנימוס תקנת חכמי ישראל שיורשיה יחלקו עמו וא"א שידונו ביניהם הערכאות כנימוסיהם ושטרו בידו שא"כ כל שטרות ישראל הבאים לפניהם בטילים הם. זה לא יעלה על הדעת. ואפי' בין הישמעאלים כשתובעים ישראל זל"ז לפני ערכאותיהם ושטר ישראל ביד התובע שולחים אותה לדייני ישראל וכופין את המתחייב ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך וכ"ש ערכאות אדום שלפי הנשמע שנוהגים כבוד לדת ישראל יותר מהישמעאלים שבודאי שישלחו אותם לדייני ישראל. ולפחות יהיה הדבר ספק אם ידונו אותם כדיניהם או שישלחו אותם לדייני ישראל. וכל שלא ברי היזיקה לא אמרינן גזים איניש ועביד ולחשוב גיזומיו אונס וכמ"ש מהריק"ו: וכפי הנר' שיש הוכחה לזה ממה שלא הזכירו העדים בשטר הקב"ע שתבע הבעל את האב לערכאות ליפטר מכתובת בתו ולא זכרו כ"א תביעת הקופריס. מזה נר' שלא הזכיר הבעל כלל לפני הערכאות מענין הירושה לפי שידע או נסתפק שלא יזכה בטענתו ולא טען כ"א תביעת הקופריס שידע שתועיל לו. ומזה הוכחה שגם גיזומיו בתחלה ע"ע הירושה לא היה ראוי לחוש להם שהרי לא הזכיר מהם באחרונה כלום: באופן שאם האונס הנז' במודעה הוא מה שהיה מגזים עליו להוליכו לערכאות וליפטר מהחלוקה כנימוסיהם. נראה שאין זה אונס מספיק לבטל הפשרה הנ"ב: אלא שמהקב"ע הנ"ב נר' שעיקר האונס הוא תביעת האלק' ופריס עם ההוצאות שהיה צריך בעדה לערכאות שמחמת כן הוצרך להתפשר בכתובת בתו וגם מתוך דברי העדים שבקב"ע הנ"ב. נר' שזהו האונס שעליו מסר המו'. שכך כתוב בקב"ע ואותו יום שנתפשר וכו'. וכשראה עצמו חנוק ואין עוזר לו מסר מו' ונכנס בפשרה וכו'. מזה נראה שאחר שנכנסו לערכאות על תביעת הקופריס והיה חנוק על ההוצאות אז מסר המו' שבידו ושוב נתפשר. ומזה י"ל שגם האונס הנז' במודעה באומרם והכרנו באונסו. ע"ז הוא שכיוונו. אלא שמסיפור דברי הריב"ם שהזכירו במודעה. אין נר' כן כי הם כתבו וז"ל. והוא רוצה לרצות וכו' או להכניס אותו בערכאותיהם כדי לפטור את עצמו ולעשות עמי כרצונו וכו' ע"ך. משמע שממעשיו לבד היה ניכר זה להריב"ם שהוא רוצה להכניסו לעתיד לערכאות ולא להוציא ממנו כלום אלא לפטור את עצמו. ואם איתא היה להם להזכיר בדברי הריב"ם דעדיפא מינה ולומר שכבר הכניסני לערכאות והעליל עלי להוציא ממני שלא כדין וקרוב הוא שיחייבני בערכאות והפסידני הוצאות רבות. ואצ"ל שאינו רוצה ליתן לי כלום מכתו' בתי כי גם בזה יזכה בדיניהם שהבעל יורש את אשתו: באופן שעדות האונס שבמו' עם עדות העדים שבשטר הקב"ע כמעט מכחישים שמהמי' נר' שלא הי"ל אונס אלא מה שהיה או מגזם לתובעו לערכאות ליפטר מהחלוקה. אבל תביעת הקופריס אעפ"י שכבר תבעו עליה לערכאות לא היתה חשובה בעיניו אונס שאיפשר שהיה יודע שהיה אמת ממה שלא הזכירה בטענת האונס שיש לי. ומעדות העדים שבקב"ע נר' שעיקר האונס שהי"ל שעליו מסר מו' היא תביעת האלקופריס וההוצאות שהוצרך להוציא בעד כן לפי שהיא טענת שקר: ולכן אחר שכבר ביארנו שהגיזום שהיה מגזמו ליפטר מהחלוקה לא הוי אונס. ולא נשאר בידינו כ"א אונס של תביעת הקופריס. לכן צריך לחקור את העדים בזה המודעה או עידי הקב"ע אם יבררו שיודעים נאמנה מפי הבעל שאמר להם שתביעת הקופריס היא טענת שקר ועלילה בעלמא רצה להעליל עליו ולתובעו עליה לערכאות. כי בדיני ישראל לא הי"ל זכות ע"פ עדות העדים ששמעו מפיו שהיא טענת שקר. או אפי' לא ידעו העדים שהיא טענת שקר בודאי אלא שידעו שבדיני ישראל לא היה חייב כ"א שבועה. ובדיני הערכאות היה חייב ממון מאיזה טעם וחילוק שיש בדיניהם. ויבררו כיצד היו טענותיהם עד שהיה נראה שיתחייב בדיני הערכאות לפרוע ממנו. וגם יתברר בב"ד שכפי טענותיהם שטענו לפני הערכאות אילו היו לפני דייני ישראל. לא היה חייב כ"א שבועה. או שהיה פטור מכלום שאז ודאי היתה התביעה הזאת אונס. שהרי הוא אונסו להוציא ממנו ממון שלא כדין. ומחמת כן הוכרח להתפשר ודמי