שופריה דיעקב חלק א פג

ידוע שזו היא גזלתו בעינה. מ"מ מנה מעות תבע. ומחציתו מעות קיבל. ואין כאן תורת מכר כלל ואנו רואין כאילו היה ידוע תחילה שתביעתו אמת. ועכ"ז נאנס ונתפשר וקבל מקצתה ומחל במקצתה דליכא למימר אגב אונסא ומה שקבל גמר ומקני שלא קיבל כלום חוץ ממה שתבע. כמו שמקבל המוכר דמים בעד שדהו אלא שצווח על דבר שלם וקיבל מחציתו בעינו ונאנס למחול מחציתו. וכיון שאין כאן תורת מכר. באונס לחוד סגי לבטל הפשרה: אלא אפי' היו מערערים על שדה או חפץ ונתפשרו בדמים כדי מחציתן ומכר לו התובע בעד כן כל השדה או החפץ שיש כאן תורת מכר. מ"מ אין לו' שאין הפשרה בטלה עד שתהיה מו' עם אונס הכפירה. דליתא דהא קי"ל דבכופהו למכור פחות משיוויו המקח בטל באונס לחוד בין בקרקע בין במטלטלין. וכמ"ש בסי' ר"ה ס"ד והכא כופהו למכור פחות משיוויו הוא. שע"י אונס הכפירה הוא מוכרח להתפשר ולקבל מקצת בעד הכל. ועוד בלא"ה פשרה בטעות היא. סבור הוא שלא ימצא עדים או ראיה והרי מצא. וכמ"ש בסי' י"ב סט"ו ומיהו היכא דהאונס מבחוץ שתלאו או הפחידו עד שנתפשר ולא נתברר אח"ך בדברי התובע אעפ"י שאותה הפשרה מגוף התביעה שנתן לו מחצית השדה שהיה תובע. או מחצית המטלטלין. או מחצית המנה. הפשרה קיימת אם לא שמסר מודעה דלא שייך לו' בזה מקצת גזילה הוא שהשיב לו. דמי יודע אם תביעת התובע אמת וכל השדה וכל המטלטלין שלו עד שנאמר שמקצת גזילה הוא שהשיב. דזה שייך בשנתברר אח"ך בדברי התובע והאונס הוא אונס הכפירה עצמה וכמ"ש. אבל בשלא נתברר אלא שהוא רוצה לחזור לדין ע"י עדי אונס שמבחוץ שפיר איכא למימר אגב אונסה ומה שמקבל גמר ומחיל. כיון שאיפשר שמה שנותן לו הנתבע משלו הוא נותן ודמי לזוזי של דמי המכי' שנותן האונס משלו. וגם לא שייך לו' בזה שהוא בכופהו למכור בפחות משיוויו כיון שלא נתגלה שתביעת התובע כולה אמת זהו ישוב כל הדברים כפי המתבאר מתשו' הרשב"א והרא"ש הנ"ל למעיין בהם היטב. ומעתה נבוא לנד"ז. והנר' שאם אמת היו הדברים שהיתה תביעת האב ברורה בהודאת הבעל שעולה לאב בירושת בתו קו"ט. וסחורות ששוין כו"ך. ולא היה לבעל שום טענה לישמט ולפחות לאב מהסך הנז' ועכ"ז עמד הבעל ואנס את האב עד שנתפשר עמו וזיכה לו הכל בעד כו"ך שקבל ממנו מעות ומטלטלין אין זה נכנס בסוג פשרה כלל. ואין זה אלא כופהו למכור לו את שלו הברור לו בפחות משיוויו דקי"ל בסי' ר"ה דדין מתנה יש לו. והוי כמי שאנסוהו ליתן דאינה מתנה בין בקרקע בין במטלטלין. ולענין זה הוא דהוי כמכר דאם מסר מו' בעינן שיכירו באונסו. אבל מודעה לחוד לא סגי כיון שאינה מתנה גמורה. שהרי קבל מעט דמים וכמ"ש שם בהג"ה ע"ש ובסמ"ע. ולא כמ"ש החכם נר"ו בפנים דבמו' לחוד או באונס לחוד סגי: ואם לא היתה תביעת האב ברורה כמה עולה לו שהיה ספק אולי הנכסים שביד הבעל אינם שלו. או שמא יש עליו חובות. ותביעת האב לא היתה אלא להראות לו חשבון הנכסים המשוחררים שהם שלו אם יש לו. עפ"י שבועתו ולחלוק עמו במשוחררים. והבעל היה משתמיט ולא רצה להראות לו חשבון. ולא לישבע. אעפ"י שלא טען בפירוש שאין הנכסים שלו ולא שיש עליו חובות. דמ"מ יש לחוש אולי זה טעמו שהיה מישתמיט. אלא שלא רצה לומר כן בפי'. וכ"ש לישבע שלא לגלות קלונו ואמר לכל כי עני הוא וישמעו המתעסקים עמו ובדילין הימנו ופסקי לחיותיה. ובעודם מהנדזים בדבר אנס הבעל את האב להתפשר עמו ולקבל ממנו סך כו"ך מעות ומטלטלין ובעד כן יזכה לו כל מה שעולה לו יהיה מה שיהיה באופן שאין ידוע בבירור שהיה עולה לו יותר מזה. ואח"ך רצה האב לחזור עמו לדין ולבטל הפשרה בטענת אונס. לזה ודאי צריך מו' ואינם דבאונס לחוד וכ"ש במו' לחוד לא סגי. דפשרה גמורה היא זו כיון שלא היתה תביעת האב ברורה שעולה לו יותר מזה. ודמייא למכי' גמורה שמוכר לו התביעה המסופקת בעד כו"ך. ושפיר איכא למימר אגב אונסה וזוזי ומטלטלי שמקבל גמר ומקנו. ולא שייך בזה מקצת גזילה. דמי יודע שאם היה מראה החשבון ונשבע שלא היה עולה לו אפי' כשיעור זה אלא שהבעל לא רצה לגלות קלונו ולישבע וכמ"ש. ומזה נרתע האב ונתפשר בלב שלם: וכ"ש אם יש ספק עוד בטענת הבעל על הקופריס אילו היה תביעת אמת ואין ידוע בבירור עפ"י עדים ששמעו מפיו שהיא טענת שקר אלא שע"צ האומד דנו העדים שהיא עלילת רשע ואיפשר שתביעת אמת היא. דהשתא יש לו' שאי אפשר שאם היה מראה הבעל חשבונו ונשבע שהיה צריך האב להחזיר לו כי גם הוא ידע שהיא אמת ומפני שחשש האב שמלבד שלא יקבל אלא שיצטרך להחזיר גמר והקנה בעד מה שקיבל ובעד מה שנפטר מלהחזיר. ולזה ודאי אין האב יכול לחזור לדין ולבטל הפשרה כ"א ע"י מו' ואונס ובחד מינייהו ודאי לא סגי. ואחר שביארנו כל זה צריכין אנו לחקור על מהות האונס שבנד"ז מהו. שהנה כל החכמים הנ"ב ישצ"ו מניחין בפשיטות שיש בנד"ז מו' ואונס אלא דמ"ס תרווייהו מיצרך צריכי. ומ"ס דבחד מינייהו סגי. ולפי דעתינו לא ראינו שום אונס ברור לא בשטר המו' ולא בקב"ע. שבשטר המו' לא הזכירו אלא והכרנו באונסו סתם. ונר' מדבריהם שהאונס הוא מה שהזכירו בתחלה מפי הריב"ם שהוא שכשתובעו לדין הוא דוחה אותו מיום אל יום בדברי שוא ומדוחים. והוא רוצה לרצות אותו בדבר מועט ושאם לא יתרצה שיכניסהו לערכאות כדי לפטור עצמו. והיינו ע"פ נימוסיהם שהבעל יורש את אשתו הנז' בשאלה. וכיון שיפטר ע"י הערכאות יהיה מוכרח האב להפיק רצונו וליטול דבר מועט ולהסתלק. שזהו האונס שהזכירו עידי המו' מפי הריב"ם. שאיפשר שעידי המו' ג"כ שמעו מפי הבעל כן מדבר להריב"ם. וזה נר' שאינו אונס ברור לבטל הפשרה הנ"ב שאעפ"י שכתב מהרי"ט ז"ל חח"מ סי' ד' על מי שגיזם את חבירו בכח הערכאות שגם הוא יורש בנימוסיהם. ומתוך כך הוכרח חבירו לרצותו ברצי כסף דשפיר הוי אונס דבכי הא ודאי גזים איניש ועביד לזכות בדיניהם. וע"כ לא אמר מהריק"ו דבגיזום הערכאות גזים איניש ולא עביד אלא במגזים להלשין ולמסור. נר' דאין ללמוד ממנו לנד"ז דאיפשר דשאני התובע המגזים לילך לערכאות להוציא מחבירו ודאי דחשיב אונס לנתבע מה שהוא מפחד שמא יתחייב לתת לו בדיניהם. ודמי לעובדא דפרדסא שרוצה להחזיק במה שהיה כבר ביד חבירו והוי כמוציא ממנו. משא"כ הנתבע המגזם לילך לערכאות וליפטר מהתובע מנין לנו לו' דהוי אונס והדוחה ידחה דאיפשר דאין זה