שופריה דיעקב חלק א פא

שיפרע עביד איניש דפרע תוך הזמן ב"ד. ולפי"ז אם מת תוך הזמן טעני' ליתמי שפרע תוך הזמן. ע"כ ל' כנה"ג. וא"כ בנד"ד ב"ד הם שקבעו לה אותם הזמנים וטענינן ליתמי כמ"ש. לכן אחלה פני הרב משי"ח שיגלה לי דעתו הזכה והרחבה. ומצוה להפך בזכות יתום ואל'. ואל יאחר מורינו התשובה. ואותו חכם אמר שאותם הזמנים שעברו שגבה אותם הגרושה עכשיו הגם שיש יתום קטן. והזמנים האחרים שעדיין לא הגיעו אם באיזה זמן לא מצאה הגרושה ממה לגבות ק"ם. תמשכן או תמכור שיעור קק"י או ש"ס ותנכה אותם. ולפי דבריו הם מפסידים זכות האל' שהגיע פרעון שלה קודם הגרושה כמ"ש. לכן ישיבני מעכ"ת ע"ך פרט ופרט. ואעפ"י שהטרחתי אותו ביותר. עכ"ז לאהבת מורינו שיגלה לי דעתו בזה. ובפרט מצוה להפך בזכות היתו' ויש להרב מצוה רבה בזה: ע"ה מסעוד בן יעקב מוחא ס"ט וזה מה שהשבנו בתשרי זמ"ן שמחתינו את שאהבה נפשי. החכם השלם והכולל. דיינא ונחית לעומקא דדינא. כהה"ר מסעוד ן' מוחא נר"ו יאיר. אחדש"ו מאהב"ה. זאת אומרת את שמעך הטוב שמעתיהו. ועתה עיני ראתהו. כי הגיעה אלי האחת אהובה מכי"ק בעצם ה"ה מוצאי יוה"ך. והגם כי בא מועד וטרדותיו טרדות המצוה רבו כמו רבו. ולא היה לי פנאי כלל אפי' לגירסא בעלמא. עכ"ז לאהבת כת"ר דחקתי עצמי להשיב מפני הכבוד בנחיצה רבה: והנה ראיתי דברי השאלה והתשובה. והנלע"ד דלא מבעייא זמנים שלא הגיעו דודאי אינה יכולה ליפרע עכשיו וכמ"ש בסי' ע"ג ס"ב. המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו אעפ"י שלא קנו מידו וכו'. ועי' שם בש"ך דפשיטא ליה דטעמא משום מחי' דא"ץ קנין ולא כמו שנסתפק הסמ"ע ז"ל. וגם כתב דאפי' אינם אמודים כמוהו אם יעשו בטחון או יעמידו ערבים אין חייבים לשלם קודם הזמן. ע"ש. ובנד"ז אע"ג דמסתמא לא קנו מיד הגרושה על קביעות הזמנים. מ"מ מחי' היא ואצ"ק. וגם כיון שיש ללוה קרקע היינו בטחון וערב. ואין האל' והיתום מחוייבים לשלם קודם הזמן. והדרן לההיא דסי' ק"ד דאייתי כת"ר שהאלמנה שהגיע זמנה לגבות מיד קודמת לגבות אם היא עומדת ותובעת. וכשיגיע הזמן תטרוף מידה הגרושה המוקדמת קרקע כשיעור מה שראוייה לגבות. כ"ז לפי קצבתו. ואעפ"י שאין מצוי קונה הקרקע מועט כדי הקיצבה. לית לן בה. שאין אנו מחוייבים למכור ולהביא לה מעות. אלא להגבותה מהקרקע כדי קצבתה בשומת שמאי ב"ד. יהיה קונה או לא יהיה. ול"ד למזו' האל' דא"ה סי' צ"ג סל"א דאם אין מוצאין ליקח כדי המזו' של ו' חדשים דמוכרין ביותר לפי ראות עיני ב"ד. דשאני גבי יורשים שהנכסים משועבדים לאל' ולמזונות. ואין ליורשים בהם זכות עד שתפרע האל' מהם. משא"כ הכא שהם משועבדים לכתו' הב' וגבויים הם בידה אלא שזאת באה לטרוף ממנה כשיעור הקיצבה ואין לה אלא קצבתה והשאר הוא של הב' עד שיגיע זמן ב' ותטרוף עוד כשיעורה. וכן עזה"ד. ועוד דשאני התם שאנו מחוייבים למכור ולהמציא לה מעות ליזון מהם ולכך צריך להשגיח אם יש קונה לכדי ו' חדשים. משא"ך הכא וכמ"ש: אלא אפי' קצבת הזמנים שעברו בחיי הלוה ולא פרע אין לה ליפרע עכשיו אם יתברר עפ"י הודאת הגרושה שלא תבעה לבעל באותם הזמנים וכמ"ש הרב המאסף בסי' ע"ג אות ו' בהגה"ט וז"ל. הקובע זמן לחבירו לפורעו לזמנים מחולפים ובכו"ך סחורה אין יכול לסוף הזמנים לו' תפרע לי הכל. ואם עברו הזמנים ולא תבע המלוה הלואתו אינו יכול לכוף את המלוה לפורעו בב"א. אלא לזמנים מחו' שיראה בעיני הב"ד. הר"ש יונה סי' ל"ד. ע"כ. וכן אנו דנים והולכים מעשים בכ"י כדברי הרב בקובע זמן כו"כ בכל שבת ובכל חדש ועבר זמן זמנם ולא פרע חוקם ולא תבעו המלוה שאין לו לפרוע כ"א מיום התביעה כו"כ בשבת משבתות הבאים. או כו"ך בחדש מחדשים הבאים. שמה שתלה הרב בראות עיני ב"ד. נר' דמיירי בקובע עד הקציר או עד הבציר שהוא זמן שיאסוף הלוה תבואתו או שיהיה מצוי לו לישא וליתן ולהרויח ולפרוע. ולא תבע המלוה בזמנים וכבר עברו. בזה צריך ראות עיני הדיין לתת לו זמן מוכשר כאותו שקבע לו שיהיה מצוי לו לפרוע כפי ראות עיניו. אבל אם היתה הקיצבה לשבתות או לחדשים נר' שאין צריך בזה ראות הדיין. אלא יפ' מיום התביעה ואילך כו"ך בשבת. ומיהו נראה דכל זה אם המלוה מודה שלא תבע בזמנים. אבל מסתמא ודאי המלוה תובע. ועושה כמו שיש עדים שתבעו ולא פרע וחייב לשלם כשיתבענו כל הזמנים שעברו. ומכל מקום אם טען הלוה אשתבע לי שתבעתני נר' שחייב לישבע כדי להוציא. כי היכי דמשתבע שלא נפרע. אף על גב דאיכא טענת שטרך בידי מאי בעי. ול: הא נר' דלא מהני נאמנות. שאין הנאמנות אלא על עיקר הפרעון. זולת אם כתוב בו עכ"ע שזו"ף. וכמ"ש בסי' ע"א ובסי' פ"ב ע"ש. ובש"ך. ע"ש: ולכן בנדון זה אם האשה מודה שלא תבעתו בזמנים שעברו אין לה לפרוע כי אם מאחרי מותו שעמדה ותבעה ליורשים כפי הקצבה אם היא מבוררת. או כפי ראות עיני הדיין וכמ"ש. ואם היא אינה מודה מסתמא אמרינן שהיתה תובעת. וצועקת ואינה נענית ויכולה עכשיו ליפרע בכל הזמנים שעברו. דמ"ש כת"ר שאינה יכולה ליפרע בזמנים שעברו משום דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים והכא איכא יתום קטן. ע"כ: הנה אנחנו וכל ערי המערב אשר שמענו ונדעם. אין דין זה נוהג בינינו היום כלל עפ"י תק' קדמונינו נ"ן. משנת ש"ה. שתקנו דהאידנא גובה המלוה כל חובו בשטר אפי' מיתומים קטנים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ע"ש. ומיהו אפי' למקום שאין תקנה זו נוהגת ואין להם אלא דברי מר"ן. נראה פשוט דכשם שאמרו דאלמנה גובה כתובתה אפי' מיתומים קטנים משום חינא. ה"ה בגרושה. וגמרא ערוכה היא בפ' שום היתומים. מרימר אגבי כתובה לגרושה מיתמי. ואקשי ליה רבינא. דאף לר' יוחנן דאמר התם דנזקקין לנכסי יתומים קטנים לכתובת אשה לא קאמר אלא באלמנה דקא מפסדא מזוני. אבל גרושה לא. וא"ל. אנן ההיא דרבי יוחנן משום חינא מתנינן לה והכי קיימא לן. וכמ"ש הרמב"ם פרק י"ב ממלוה. וז"ל. וכן אשה שתבעה כתובתה בין אלמנה בין גרושה. מעמידין להם אפוטר' ונזקקין משום חן אשה. כדי שיהיה לה כלום שתנשא בו לאחר. ע"כ. ועי' בב"ש סי' צ"ו ס"ק ל"ג שכן דעת הרי"ף והרא"ש. דטעמא משום חינא ולא משום מזוני ע"ש. ואע"ג דבנדון זה זקפה הכתו' עליו חוב. מה בכך ולא זקפה אלא לענין נאמ' וגם לטובת הבעל